כניסה סטודנטים / בוגרים
בר-כוכבא ניצח את הקולות המסתייגים מן הפן המדיני והצבאי של היהדות, שנשמעו מן התלמוד הבבלי, וכבר בימי הביניים נתייצב הדימוי שלו בזכרון הלאומי כגיבור ישראל. הממצאים והחפירות בדור התקומה חיזקו את ההערכה החיובית בראיות מוצקות, אך מסתבר שמגמת ההתנגדות אליו עדיין לא נחה
בימי משפט אייכמן התפרסם בישראל סיפורו של מיכאל גולדמן, שלקה 80 מלקות אכזריות במחנה אושוויץ. חוסר האמון שנתקל בו בארץ ביחס לזוועות שעבר בשואה היוו בעבורו את "המכה ה-81", שהפכה לשם סרט מפורסם בשנות השבעים.
על אף פרסומו, סיפור דומה לזה יכול היה לספר גם שמעון בן-כוסבה נשיא ישראל, הידוע יותר בכינויו בר-כוכבא. הקורא את כל מה שנכתב עליו מאז המרד שהנהיג, מבין שהמצביא הנועז הזה לא הפסיק ולא מפסיק להלחם על מיקומו בזכרון הלאומי. אמנם, לאחר שנמצאו בשנות ה-50 במערות מורבעאת האגרות החתומות על ידו, פסקו המפקפקים בעצם קיומו; אך מעבר לעובדה בסיסית זו הכל נותר פתוח לדיון.
לכאורה זה לא היה צריך להיות כך. המערכת המסועפת של למעלה מ-150 מערות-מסתור משוכללות, בשבעים אתרים נפרדים, שנתגלו בסוף שנות ה-70 בשפלת יהודה, מספיקות לכאורה כדי להוכיח את התכנון היסודי של המרד שהוא עמד בראשו. הפריסה המקיפה של מערות-המסתור ומטבעות המרד מעידות על תמיכה עממית עמוקה, שאין להעלותה על הדעת ללא גיבוי של ממש מחכמי הפרושים. הממצאים בנחל חבר ובנחל מורבעאת מלמדים על הקפדה על קיום מצוות ציצית, שבת ושביעית בקרב לוחמיו, ועל דאגתו האישית של בר-כוכבא לקיום מצוות ארבעת המינים ומעשרות. המידע ההיסטורי שבתקופה זו היה איום רציני וממשי מצד הפרתים על האימפריה הרומית מגלה שהיתה היתכנות בלתי-מבוטלת להצלחתו של המרד. ועל אף זאת, כבר קרוב לאלפיים שנה שבר-כוכבא איננו מוצא מנוחה.
אולי כדאי להתחיל מהסוף. בספרו הנפלא והפופולרי 'חכמים' (ח"ב, 2007, עמ' 378) קבע הרב בני לאו נחרצות:
"אמת, בר-כוכבא הוביל את העם לעצמאות ולתודעת לאומיות מחודשת. אך דומה שמכאן ועד האמירה "אמת תורת בר-כוכבא" הדרך רחוקה. צריך להודות שרהב ושקר תורתו . מי שמוציא את הקב"ה מהמגרש, אומר בלבבו 'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' ומעז לדרוס את דודו <=הכוונה לרבי אלעזר המודעי, א.מ>– לעולם לא יושיע את ישראל... מולדת אינה תחליף לחיים דתיים... ההתמכרות לאידיאל אחד של תקומה לאומית ארצית אינה יכולה להיות נחלת יהודי המאמין בחזון הגאולה."
אודה על האמת, כשקראתי דברים אלו יוצאים מפי הרב לאו התפלאתי מעט. בימי כתיבת ספרו, הורה הרב בני לאו בכל תוקף לחיילי צה"ל, בשם ההתמכרות לממלכתיות היהודית, לקיים את פקודות הגירוש ולדרוס בגוש קטיף עשרת אלפי דודים ובני דודים בתשעה באב תשס"ה (הסרטון עדיין ביוטיוב...). מן הסתם, עומד הוא בהדרכתו זו גם לגבי מאות אלפי יהודים נוספים ביו"ש. והנה דווקא הוא רואה לנכון להוקיע ולהרשיע את בר-כוכבא באופן שהוא כמעט חסר תקדים, על חילוניות ואי-מוסריות ההנהגה הממלכתית שלו?
מדי פעם אני מהרהר בכך שבאופן פרדוקסלי, דווקא זקני הרבנים של הדור הקודם, הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב נריה והרב גורן זצ"ל, שטעמו את טעמה המר של הגלות ואת מחיר העדר הריבונות היהודית, עמדו על כך שישנו קו אדום, כמו פינוי עיר האבות, שבחצייתו, מאבדת המדינה היהודית את ערכה. והנה, הציטוט שלעיל מעורר תקווה שגם רבנים שנולדו אל תוך המציאות הישראלית יבינו זאת פעם.
אמנם כן, בקורת עניינית על דברי הרב לאו על בר-כוכבא ועל הגירוש כאחד מצריכים דיון עצמאי החורג מתחומה של רשימה זו. פתחתי בדבריו משום שהם ממחישים ללא שרק את עוצמת המאבק על הדימוי של בר-כוכבא שממשיכה להסעיר את הדעת גם בימים אלה.
א. בבלי מול ירושלמי
כך או כך, שאלת זכרו של בר-כוכבא ארוכת ימים היא ועל מנת להזקק לה מראשיתה כדאי להפנות את מבטנו אל תיאורו של בר-כוכבא בתלמוד הבבלי (סנהדרין, צג ע"ב, בתרגום שלי):
"בר-כוזיבא מלך שנתיים וחצי. אמר להם לחכמים: אני משיח. אמרו לו: במשיח כתוב שמריח ודן <=מסוגל לחרוץ דין על פי רוח הקודש ע"פ הפסוק 'והריחו ביראת ה''>, נראה אנו אם הוא מריח ודן. כיון שראו שאינו מריח ודן, הרגוהו!"
תאור זה מופיע תוך כדי דיון על סגולותיו של המשיח ומעלים את כל ההקשר ההיסטורי הידוע לנו על בר-כוכבא. אין בתאור זה לא מרד ברומאים, לא גזירות שמד ולא נפילה בקרב לאחר מצור קשה על ביתר. בר-כוזיבא מופיע כאן כמלך חסר הקשר היסטורי שנהרג בידי החכמים (!) בגלל יומרות משיחיות.
אפיון זה מעצים ומתחדד בתיאור האנטי-היסטורי של סיפור ביתר בסוגיה המפורסמת במסכת גיטין (נז ע"א, בתרגום שלי):
"בגלל כלונס של אפריון [במקור: שקא דריספק] נחרבה ביתר. שהיו נוהגים כאשר היה נולד תינוק היו שותלים ארז, נולדה תינוקת היו שותלים שיטה. כאשר היו מתחתנים היו קוצצים את אותן אילנות ועושים חופה. יום אחד חלפה בת הקיסר ונשבר כלונס האפריון שלה. קצצו עץ ארז [=בני פמליתה] והביאו לה. התנפלו עליהם היהודים והיכום. באו ואמרו לקיסר מרדו בך היהודים, עלה עליהם למלחמה."
התיאורים הקשים בהמשך הסוגיה, העוסקים בטבח הנורא בביתר לאחר מפלתה, אין בהם כדי לחפות על האופי המפתיע של תיאור חורבן ביתר. לא מרד מתוכנן, לא מנהיג כריזמטי, לא שאיפות משיחיות, לא תמיכת חכמים במרד ואף לא גזירות שמד: בת הקיסר התמימה חולפת באזור ביתר, ואי הבנה במנהגי המקום מעוררת את עצבנותם של כמה מקומיים, הפותחים במעשי אלימות המתדרדרים לכדי מלחמה וחורבן אדיר.
מקור זה מצטרף לתיאורים האחרים באותה סוגיה השותפים לדה-פוליטיזציה של ארועי החורבן והטבח בשלהי הבית השני, ולהצגתם כתוצר של רצף טעויות ואי-הבנות מחד, או למעשי בריונות של קיצוניים מאידך, שנעשו שלא ברצון חכמים (קמצא ובר-קמצא ומעשה ריב"ז ואספסיאנוס בזמן החורבן, חורבן טור-מלכא בגלל טעות בהבנת מנהגי החתונה, ותאור מעשיו של בר-דרומא). רשעותם ואשמתם של הרומאים איננה עומדת במוקד, כמעט לא מתואר מרד מאורגן והחכמים לא מזוהים איתו.
מפתח שיטתי להבנת מגמתו של התלמוד הבבלי בסוגיות אלו ובסוגיות רבות אחרות מצוי במאמרו של פרופ' יהושע אפרון על מלחמת בר-כוכבא (בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, תשמ"ח). כחלק משיטתו הכללית גם בחיבוריו האחרים (בעיקר: חקרי התקופה החשמונאית, תש"ם), מראה אפרון את מגמתו האנטי-מדינית של התלמוד הבבלי לעומת המקורות החז"ליים הארצישראליים. באחרונים, שהיו קרובים בזמן ובמקום אל ההתרחשויות ניתן למצוא הדים אותנטיים וטעונים של המאורעות ההיסטוריים בעוד התלמוד הבבלי מקדם מתוך עומק הגלות גישה של פסיוויות פוליטית שהתאימה לזמן ומקום אחרים, ימים רבים לאחר החורבן.
כך נוכל למצוא בתלמוד הירושלמי דיון במסכת תענית (פ"ד ה"ה, בתרגום שלי), על המשנה המזכירה את חורבן ביתר כאחד האסונות שהתרגשו על ישראל בתשעה באב, תיאור אחר לחלוטין מזה שבבבלי, שעל אף מרכיביו האגדיים עולה ממנו רוח עזה של אותנטיות היסטורית:
"שלש שנים ומחצה היה אדריינוס מקיף על ביתר והיה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר ריבון העולמים אל תשב בדין היום אל תשב בדין היום..."
הירושלמי ממשיך בתיאור ידוע לאופן שבו הצליח מרגל כותי להחשיד את רבי אלעזר המודעי בשיתוף פעולה עם הרומאים, עלילה שנסתיימה בהריגתו בבעיטה על ידי בר-כוכבא. אמנם, גם כאן מואשם בר-כוכבא על מעשה חמור זה, אך האופי ההיסטורי של המצור הרומאי לא נעלם מן התיאור:
"מיד יצאת בת קול ואמרה... הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה! מיד נלכדה ביתר ונהרג בר כזובה."
גם תמיכת החכמים במרד ובמשיחיות בר-כוכבא ברורה ומובהקת אך ורק מתוך סוגיית הירושלמי. מלבד רבי אלעזר המודעי הנזכר כעמוד התווך הרוחני של ביתר, נזכר בסוגיה גם שיח של חכמים עם בר-כוכבא בו הם מבקרים את דרך הבחירה של לוחמיו והוא אכן משנה אותה עקב כך. והמפורסמת ביותר, תמיכתו של רבי עקיבא בבר-כוכבא:
"תני רבי שמעון בר יוחי: עקיבה רבי היה דורש 'דרך כוכב מיעקב' – דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה כאשר היה רואה את בר-כוזבה היה אומר זהו הוא מלך המשיח! אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא."
גם אם נפרש את דברי רבי יוחנן בן תורתא כהסתייגות כללית מן המרד ולא רק מאמונתו המשיחית של רבי עקיבא בבר-כוכבא, לא יהיה בזה כדי טשטוש של תמיכת החכמים המפורסמים והראשיים במרד, זאת על אף שהסוגיה לא מעלימה את סגנונו הפרובוקטיבי של בר-כוכבא שהיה מצהיר כלפי שמיים בטרם יציאתו לקרב: "רבונו של עולם, לא תסעוד ולא תכסוף" [=אל תעזור ואל תפריע].
כדאי אולי להזכיר כאן את דבריו של פרקוי בן באבוי, מגאוני סורא במאה ה-9, ואת דברי אחרון הגאונים רב האי גאון שהעדיפו את התלמוד הבבלי בפסיקת הלכה על פני הירושלמי, כיוון שההוראה בארץ ישראל נפגעה ונשתבשה מחמת השמד. ביחס לפסיקת הלכה נתפשטה בישראל דעתם של גאונים אלו, אך נדמה שלפחות ביחס לתאור ההיסטורי של מאורעות השמד עצמם נכון לקבל את דברי התלמוד הארצישראלי...
ב. 'כעסו של בר-כוכבא' בימי הביניים
הפרק הבא במלחמת בר-כוכבא נוגע לדימויו בידי חכמי ישראל שבימי הביניים. ראשיתו של מעשה בדבריו של רבי אברהם בן דאוד (הראב"ד הראשון, 1110-1180) בספר הקבלה שלו. בהתייחסותו למרד בר-כוכבא מרחיב ראב"ד את תוצאות מרידתו לשלוש דורות של שלטון:
"ובימי אלו עמד אדם אחד שהיה שמו כוזיבא וטען שהוא משיח בן דוד ושלח יד במלך דמשטיאן מלך רומי והרג משנהו שהיה בארץ ישראל... ומלך כוזיבא זה בביתר שנת נ"ב לחורבן הבית ומת במלכותו (!). ומלך בנו רופוס... ומת גם הוא(!). ומלך בנו ושמו רומולוס. ונקבצו אל כוזיבא ואל בניו עם רב מישראל ששבו מכל מקומותיהם. ובימי רומולוס בן רופוס בן כוזיבא התחזק אדריינוס קיסר ועלה לארץ ישראל ולכד ביתר בתשעה באב... והכה בישראל מכה גדולה שלא נראתה ולא נשמעה כמוה לא בימי נבוזראדן ולא בימי טיטוס. "
כאן ממשיך בעל ספר הקבלה ומתאר את הרוגי המלכות מר' חנינא בן תרדיון ועד רבי עקיבא, ומסיים:
"כל זה בא להם בימי פולמוס של אדריאנוס קיסר ומפני כעסו של בן כוזיבא ונתקיים בהם מה שכתוב ע"י דניאל: "ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה ובשבי ובבזה ימים"."
בעקבות ספר הקבלה נמשכו ראשונים נוספים דוגמת רבי מנחם המאירי (1249-1315) שבסדר הקבלה שלו (בפתיחת בית הבחירה למסכת אבות) ציטט את ראב"ד כמעט במדויק תוך שהוא פותח באזכור בן כוזיבא ש"עשה עצמו משיח וטעו רבים אחריו ואף רבי עקיבא היה נושא כליו".
ד"ר רם בן-שלום הקדיש בספרו 'מול תרבות נוצרית' (תשס"ז) פרק לשיח היהודי-נוצרי על בר-כוכבא. לדעתו ולדעת חוקרים נוספים הלשון "מפני כעסו של בן כוזיבא" שננקטה על ידי ראב"ד, המאירי, ואחרים מבטאת הסתייגות ברורה מבר-כוכבא וממעשיו, כמו גם רוח הדברים הכללית שמתמקדת ביומרתו המשיחית שנתבדתה ולא מפליגה בגבורתו. חוקרים אלו אף מייחסים את מגמתו של הראב"ד בהתנגדותו לתנועות המשיחיות שנתעוררו בעולם היהודי במאה ה-12, וברצונו להזהיר את בני זמנו מחישובי קיצים וממשיחיות שקר שאף חכם גדול כרבי עקיבא נכשל בה.
דומני שקריאה זו בדברי הראב"ד איננה לגמרי הכרחית והלשון הסתומה "מפני כעסו של בן כוזיבא" סובלת גם פירוש שאיננו בהכרח לגנותו. אין כאן המקום להכנס למקורות השונים של תאור הראב"ד, אך דבריו אינם בנויים לפי המגמה שמייחס לו בן-שלום. תמיכת רבי עקיבא איננה מופיעה בדבריו (אלא רק בדברי המאירי שכבר מושפע מלשון הרמב"ם) וגם לא חישובי הקיצים מהם לכאורה הראב"ד בא להזהיר. אמנם כן, טענתו המשיחית של בר-כוכבא נתבדתה ונסתיימה במכה חסרת תקדים, אך מאידך הוא הצליח להעמיד שלושה דורות של מלוכה והשיב את ישראל "מכל מקומותיהם". זאת ועוד, תאורו של הראב"ד משובץ באופן פרוזאי למדי בתוך תאור הדורות השיטתי שבספר הקבלה ולא נכתב כמסה אקטואלית ממנה ניתן היה להבין על הקשרים בני זמנו.
כך או כך, ביטוי בוטה ומפורש ביותר כנגד בר-כוכבא ננקט בימי הביניים בפיו של רבי יוסף אבן כספי (1279-1340) בפירושו 'אדני כסף' לספרי הנביאים. בעקבות הירושלמי, מייחס אבן כספי את הפסוקים בזכריה (יא,יג) בהם מצטווה הנביא לקחת "כלי רועה אווילי" לדמותו של בר-כוכבא. במהלך הפירוש לא חוסך ממנו אבן כספי את שבטו:
"ובכלל עשה הוא ובניו הנהגה רעה, וגם לא היתה מפי ה' כי עדיין לא הגיע תור עת גאולתינו... ובטוב קרא את כוזיבא 'רועה אוילי' כי היה משוגע ושוטה ומעשיו הוכיחו. וכן תיארוֹ 'רעי האליל' כי היה לאין ואפס, ונתקיים בו ובזרעו 'זרעו יבש תיבש' וזה מפורש בתכלית!"
ג. גבורת בר-כוכבא בפולמוס עם הנוצרים
ואולם, החידוש בסקירה הנזכרת של בן-שלום היא בהצבת דברי חכמינו בימי הביניים על בר-כוכבא בראי הפולמוס היהודי-נוצרי. נפילתו של בר-כוכבא וכשלון המרד שמשו בתפישה הנוצרית כהוכחה ניצחת לאמיתתה של הנצרות. כבר אבות הכנסיה אוסביוס וכריסוסטומוס מתארים את נפילת בר כוכבא בידי הרומאים כעונש על רדיפתו את הנוצרים ותיאוריהם משמשים מקור חשוב לתולדות המרד. ואולם, התיאורים לבשו צורה חדשה במהלך הדורות.
ריימונדוס מרטיני, חכם נוצרי בן המאה ה-13, נודע בשל חיבורו "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים", בו השתמש במקורות יהודיים כדי לתקוף את היהדות ולהוכיח את אמיתת הנצרות. בעקבות מקורות יהודיים דוגמת הראב"ד שהוזכר לעיל, מערבב מרטיני בין המרד הגדול ומרד בר-כוכבא ומתאר הופעות של שני אישים בשם בר-כוזיבא כאשר הראשון הופיע בזמן מרד החורבן. לאור זיהוי זה מתקיף מרטיני את היהודים על מפלת בר-כוזיבא כמפלה שבאה מיד לאחר הסירוב לקבל את בשורתו של ישו. בר-כוכבא מתואר מעתה בכתבי הנוצרים כאנטיכריסט, דמות המופיעה מידי פעם במהלך ההיסטוריה ומנסה להסית את בני האדם מן האמונה במשיח הנוצרי.
הטענות בחיבור זה, שהפך לחיבור מפתח בפולמוס היהודי-נוצרי, עלו מכאן ואילך אצל תוקפי היהודים דוגמת המומר הפולמוסן אבנר מבורגוס. גם בויכוח החשוב בטורטוסה (1413-1414) תפשו הטיעונים על בר-כוכבא מקום חשוב, ויהושע הלורקי, המומר שיזם את הויכוח, חזר עליהם מספר פעמים.
זהו רקע חשוב להבנת דגש חדש שעולה בשלהי תקופת הראשונים בהתייחסות לבר-כוכבא אצל חכמי ישראל. רבי אברהם זכות (1452-1515), בעל ספר יוחסין, מתייחס במאמר הראשון בספרו לסיבה לתמיכת רבי עקיבא בבר-כוכבא. בדבריו הוא מדגיש את העובדה ש"היה עושה מלחמות וגבורות ומצליח" ומסיים בכך ש"זה שורש גדול בעניין המשיח כנגד הגויים".
הדברים חוזרים ומתבארים במאמר השישי בספרו, שם הוא מרחיב בעניין הצלחותיו של בר-כוכבא שחרגו הרבה מארץ ישראל תוך הסתמכות מפורשת על ההיסטוריונים הנוצריים:
"... והיה גבור גדול, ועשה נזק והריגה לנוצרים כמו שאמר אישיביאו [=אוסביוס]... ונתחזק כאכזר עליהם בכל הארצות... ועשה מלחמות עמהם והחריב ארצם עד שבא אדריאנוס והושיעם. וכן כוזיבא הלך למצרים והחריב שתי מלכויות סדוני וטאביינרי ובא לאלכסנדריה של מצרים ונלחם עליה... והלך משם כוזיבא לארץ מישופוטמיא שהיא ארם נהרים... ושם עשה מלחמה גדולה עם אדריאנוס..."
שורשיו ההיסטוריים של התאור הזה בבלבול השגור בכתבי הנוצרים, מהם שאב רבי אברהם זכות, בין מרד התפוצות (115-117) למרד בר כוכבא. אך לא העובדה ההסטורית עיקר. ההרחבה בהצלחותיו של בר-כוכבא והצגתו כגיבור גדול באה בהקשר פולמוסי ברור המפריך את טענת המפלה של המרד כעונש על הסירוב לבשורתו של ישו, ומציג את המרד כהצלחה אדירה גם אם לא כזו שהאריכה ימים רבים. זהו "השורש הגדול בעניין המשיח כנגד הגויים" אליו מכוון זכות. דברים דומים וקרובים ניתן למצוא גם בחיבור 'ישועות משיחו' של דון יצחק אברבנאל (1437-1508), בן זמנו של זכות.
ד. הרמב"ם ורבי חיים ויטאל
את סקירת הדעות השונות ביחס לבר-כוכבא כדאי לחתום בדבריהם של הרמב"ם מחד, ורבי חיים ויטאל מאידך. אמנם כן, ביטויים מגוונים ודגשים מתחלפים ניתן למצוא אצל חכמי ישראל ביחס לבר-כוכבא, אך יש צד מכריע לחיוב דמותו העולה מדבריהם של ראשי אלפי ישראל אלו.
בנוגע לרמב"ם, הדברים בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פרק יא) מפורסמים וידועים:
"אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים. אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת...
ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו... ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בוודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד" (דניאל יא,לה)."
ברי אפוא שהנשר הגדול אימץ את שיטת הירושלמי על אודות יחסו של רבי עקיבא לבר-כוכבא ועל אודות נפילתו בידי הרומאים בשל עוונותיו. הרמב"ם רואה בדמותו של בר-כוכבא תקדים ודגם של ניסיון להבאת הגאולה, שיכול להסתיים בכשלון מבלי להפוך למשיח שקר: "והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו". ההשגה של הראב"ד (שאינו הראב"ד בעל ספר הקבלה הנזכר לעיל, אלא הראב"ד השלישי, בעל ההשגות) על אתר, המקשה משיטת הבבלי וסובר שבר-כוכבא הומת כמשיח שקר בידי חכמים רק מחדדת את הכרעתו של הרמב"ם כשיטת הירושלמי.
חריצת משפט חיובית זו מהדהדת בדברי הרלב"ג (1288-1344) שהסביר בפירושו לפסוק שהביא הרמב"ם מספר דניאל (יא,לה) את מטרת הכישלון של רבי עקיבא וחבריו:
"והנה יהיה זה לצרוף בהם ישראל מִסיגי רעותיהם הנפסדות, ולברר אותם וללבן אותם, כדי שיעמדו מזה על שיעור מה שראוי לסבול לכבוד השם, עם שבזה העונש הנפלא טהרו מה שהיה ראוי לבא להם מהכליון על העוונות שעשו בימי בית ראשון, ויתבררו ויתלבנו."
מבחן התוצאה הקשה איננו קובע את אפסות ערכו של המרד. מלבד הטעם השכיח של כפרת העוונות על ידי הייסורים מוסיף הרלב"ג שהמרד עצמו חישל את בני הדור (ואולי בעקבותיהם את האומה לדורותיה?) בנוגע למסירות הנדרשת למען כבוד ה'.
במקביל ניתן למצוא דברים בשבח בר-כוכבא גם אצל גדולי המקובלים. בשער הגלגולים (חלק שני, פרק ח) מסביר רבי חיים ויטאל (1543-1620) שרבי עקיבא היה ניצוץ של משיח ומאוחד בנשמתו עם בן כוזיבא:
"והנה רמז שרבי עקיבא היה ניצוץ המשיח... גם אמרו חז"ל כי רבי עקיבא היה נושא כליו של בן כוזיבא שהיה כל כך גיבור שהיה מקבל הסוללת ולא היו יכולין עמו וזה לפי שהיה מבחינת יהודה... והוא ורבי עקיבא היה דבר אחד... והאמת שמשיח הוא מיהודה, וער ואונן הם הקליפות שלו ולכן מתו. ושֵלָה היה אמיתי בניצוץ אחד של משיח בלבד, ולא אמיתי לגמרי, ולכן אמר הכתוב 'והיתה בכזיב בלדתה אותו' ובכזיב וכוזיבא הכל אחד הוא."
בהמשך הדברים מסביר רח"ו מדוע אמר יהודה לתמר "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני" ומדוע פחד לתת לה את שלה פן ימות כאחיו:
"הטעם שבכל דור ודור בא לעולם הזה ניצוץ של משיח מרצון העליון. אם הדור זכאי אזי יתגלה מי הוא ואם לאו הוא מת או הורגים אותו על קידוש השם כמו שאירע לרבי עקיבא בזמן בן כוזיבא..."
העולה מן הדברים שלדעת ר' חיים ויטאל רבי עקיבא ובן כוזיבא משלימים זה את זה והם בבחינת משיח אמיתי, אלא שכיון שהדור לא היה זכאי נהרג על קידוש ה', אך אין לראות בו משיח שקר!
מן העניין לציין שבחלק ד' של ספר החזיונות, החלק האזוטרי ביותר ביומנו של רבי חיים ויטאל, העוסק בדברי האריז"ל על גלגוליו של רח"ו בעצמו, תופש רבי עקיבא חלק מרכזי בייחוס הרוחני של רבי חיים ויטאל והוכחה להיותו ראוי להיות משיח בן יוסף. כך, שלזיקה בין רבי עקיבא לבן כוזיבא יש בעבור רח"ו משמעות מאוד אישית.
ריצ'רד מרכס בספרו על בר-כוכבא (The Image of Bar Kokhba, 1994) מצביע על הקרבה בין עמדת הרמב"ם ועמדת ר' חיים ויטאל. בר-כוכבא איננו משיח שקר. הוא משיח שלא התממש או משיח שלא סיים את מלאכתו, אך יסוד אמיתי עמד בבסיס הופעתו.
ה. בר-כוכבא שב לציון
ניתן איפוא לסכם שעל אף כמה מוקדים קשים של מתקפות צלח בר-כוכבא את ימי הביניים בשלום, אך תחייתה של הציונות הזריקה לעורקיו ללא ספק דם חיוני וחדש. בסוף המאה ה-19 החלו להתארגן צעירים יהודים במרכז אירופה במועדוני 'בר-כוכבא' בהם עסקו בחיי רוח יהודיים יחד עם פעילות ספורטיבית. המרכז הפעיל ביותר היה בפראג ואליו הצטרף בשנת 1898 ארגון 'בר-כוכבא' בברלין, ובשנת 1901 – בפולין.
בר-כוכבא הפך לסמל המאבק לחירות לאומית, וכמודל לבריאות הגוף המהווה בסיס לחירות ולבריאות הנפש. שירו של לוין קיפניס מ-1930 "איש היה בישראל..." הפך את אגדת האריה של בר-כוכבא לנחלתו של כל ילד ציוני "כל העם אהב אותו, בר-כוכבא הידד!". שיר בית"ר של ז'בוטינסקי מ-1932 העצים עד מאוד את זכרון בר-כוכבא בעיני חניכי בית"ר והאצ"ל: "למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, ביתר".
ממצאי החפירות במדבר יהודה סמוך להקמת המדינה ריגשו את אזרחי המדינה כאשר הפגישו את הרמטכ"ל הראשון (בפועל) של צה"ל, פרופ' יגאל ידין, עם הרמטכ"ל היהודי האחרון מן העת העתיקה. טענתו של רבי עזריה מן האדומים (1513-1578) ששמו האמיתי בר-כוכבא נשתנה לבר-כוזיבא כיוון שכיזב במלחמתו נתבררה סופית כשגויה, עם גילויי האגרות החתומות בשמו "שמעון בר-כוסבא". לכאורה הגיע זמנו של בר-כוכבא לנוח על זרי הדפנה.
אך לא בקלות יתנו היהודים מרגוע לנפילים מן העבר. בשנת 1980 נשא האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי הרצאה על לקחי ירמיהו ומרד בר-כוכבא. בהרצאה המפורסמת שהפכה לחוברת ולאחר מכן לספר ('חזון לא פנטזיה', 1982) טען הרכבי שמרד בר-כוכבא לקה בחוסר ריאליזם מדיני, בתעוזה חלולה של להט מרד חסר היתכנות ותכנון עתידי, של קנאות שלא היתה משולבת בדיפלומטיה בינלאומית מתאימה. הרכבי אף לא היסס לבצע את האנאלוגיה הישירה לאחיזת ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים... קצר כאן המצע מלהתייחס בפירוט לפולמוס ולחוברת הנגד שפרסם פרופ' ישראל אלדד כתגובה לדברים אלו.
הנה כי כן, בתולדות ישראל לא די להעסיק את האימפריה הרומית שלוש וחצי שנים כדי לזכות בתהילה. כנראה יש משהו עמוק בתביעה לשלמות רוחנית ומוסרית שתעלה בקנה אחד עם גבורת העצמאות. ובכל זאת, מן הפרספקטיבה של שיבת ציון של דורנו נראה שמותר לאמץ את מלחמת החירות של בר-כוכבא כסיפור של ריבונות וגבורה יהודית מעוררת השראה, וצום החמישי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה.
נתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון, ה' באב תשע"א, 5.8.11