מערך ההגנה המשוכלל ביותר איננו רלוונטי בהתמודדות שלנו במזרח התיכון. במקום לברוח למחוזות של פתרונות טכנולוגיים, דרוש אקטיביזם ביטחוני ומוסרי

 

 

לעיתים נדמה כי אם היה אפשר להרים את המדינה הזו על קומה שנייה, כמה קילומטרים באוויר, מחוץ לטווח הקסאמים והפירים, הייתה נשמעת אנחת רווחה אצל המנהיגות הישראלית, כאילו המלחמה היא נגד הטילים ולא נגד שולחיהם. אמת, זה לא פשוט לנהל מדינה, אבל זו משימת חיינו והיא מחייבת אקטיביזם בלתי פוסק. 

 

ההתנהלות בזירה המדינית והגיבוי הבינלאומי, המדוברר על ידי מנהיגנו ופרשנינו, הוא ברובו אחיזת עיניים. הדרישה לתמוך ב"זכותה של ישראל להגנה עצמית" היא התחפרות בקו ההגנה הנמוך ביותר, קו אושוויץ. זוהי נקודת מוצא פסיבית חסרת עמדה כלפי שאלות של צדק היסטורי ומוסר, שאין בה אלא תגובה של הישרדות כאן ועכשיו. בדרכה זו, הנהגת ישראל מיישרת קו עם הנהגת העולם המערבי. 

קרי, בלייר ואחרים מתווכים בשם מערב פוסט מודרני. זהו מערב נטול זהות עצמית, המכיל באופן פרדוקסאלי גם זהויות הנאמנות לחיסולו שלו. מה שנשאר לדמוקרטיה הרב-תרבותית של אירופה זו הבקשה המנומסת מקבוצות המהגרים המתפרעים אצלה, לאפשר להם לחיות בשקט. בזכות הזו לחיים, הם נאותים גם לגבות אותנו. לא רלוונטי בכלל, שמחת עניים לקרוא לזה הישג דיפלומטי ובוודאי לא גאונות מדינית. 

 

הפכה של עמדה מתגוננת והישרדותית זו היא אקטיביזם, ולא רק צבאי, קודם לו הוא אקטיביזם מוסרי. ארגוני האסלאם, דוגמת החמאס, הם ארגונים בעלי אידיאולוגיה דתית רצחנית. כמדינה החפצה בתיקון החיים, ישראל צריכה ויכולה להוביל מעל הבמות הבינלאומיות, את הקריאה למלחמת חורמה בארגונים אלו ולא רק לדרוש לשרוד לצידם. היעדר עמדה כזו הופכת כל מחבל הרוג לשאהיד לוחם חרות ולהפגנה למענו בלונדון ופאריס. אקטיביזם מוסרי דרוש לנו גם במישור האתי והוא מחייב התנהלות אחרת של צה"ל בשטח. לא עמדה אפולוגטית באשר לפגיעה באוכלוסייה אלא עמדה אקטיבית לגבי האחריות המוסרית על חיי חיילי ישראל ותושביה. 

 

זה לא מביא להפצצות על מרחבים אזרחיים ללא הבחנה, דוגמת אלו שעשו צבאות המערב בעבר, אבל זה רחוק מהנהלים כיום, המושפעים גם הם ממוסר רלטביסטי ומביאים לסיכון של חיילים ואזרחים ישראליים, בשם קודים משפטיים למען חיי אחרים. בשיח האפולוגטי הנוכחי, העולם יתקשה להאמין למי שיאמר בהקשר של הגרעין האיראני שכל האופציות על השולחן. שם צפויים קצת יותר אזרחים הרוגים. 

 

גישה אקטיביסטית כזו, לא תואמת להגדרת מטרת הלחימה "חיסול המנהרות והשבת השקט לזמן ממושך לתושבי הדרום". מטרה זו נגזרת מהמודל הקבוע של "מלחמת אין ברירה", תפיסה הגנתית שבסיטואציה הנוכחית מהווה ניצחון לחמאס. היא מגדירה אותו כגורם ייצוגי ושווה. הופכת אותו לארגון יציב שמסוגל לשרוד שתי דיוויזיות של צה"ל, מזל"טים, טנקים ומטוסי קרב. 

בתפיסה אסטרטגית כזו אפשר לחסל את רוב המנהרות הסמוכות ואולי להרוויח שקט לשנתיים אבל להמיט על ישראל את המלחמות הבאות מצפון ומדרום. 

 

הפעם, דווקא מול חמאס, יש את כל המנופים לשינוי אסטרטגיה ומיצוב חדש של ישראל במרחב האזורי. ישראל אקטיביסטית יכולה וצריכה לקחת אחריות על המרחב בו היא חיה. קרי לא יודע לעשות זאת, קטאר לא רוצה לעשות זאת. פתאטי להמשיך ולצפות לכך. גם פתרון טכנולוגי גאוני ככל שיהיה, לא ימלא את האחריות הזו במקומנו. לשם מימושה הכרחי בלחימה הזו ואחריה לשקם את תשתיות השיח אצלנו ואת ההתנהלות המדינית, באסטרטגיה, בדיפלומטיה ובאתיקה, מהגנה על הגבולות לפרו אקטיביות אזורית.