כצאצאים לדורות של חילון אנחנו מתקשים להבין את האויב שעומד מולנו. פרס הוא הדוגמא המובהקת. שינוי התודעה שלנו הוא חלק חיוני מהכרעת המערכה

 

 

"את האסלאם הפונדמנטליסטי," קבע אז פרס נחרצות "אנחנו מרחיקים לאיראן". למעשה הוא הביא אותו הכי קרוב שאפשר. ממש עד הסלון. חזון ישראל כמרכז כלכלי טכנולוגי של הכפר הגלובלי, נדמה השבוע מהטרמינל בנתב"ג כרחוק יותר מאי פעם. תהליך השלום התבסס על פירוק של מטעני הזהות הדתית, שהיוו את תשתית המאבק באזורנו, וניסיון להחליפם בתשתית כלכלית נטולת זהות, ביצירת מרחב רב תרבותי חדש בו מערכת הרכבות ואזורי התעשייה המשותפים יחצו גבולות וימוססו תרבויות. 

 

זה גם היה שורש הטעות. התייחסות לאדם ולחברה כמונעים רק משיקולים מטריאליסטיים והפקרת הזירה הדתית למחוזות של רצחנות בשם אלוהים. 

 

קונספציית אוסלו קרסה, אבל להודות על האמת, הכשל איננו רק של אדריכליה, זהו למעשה הכשל של פרויקט החילון המערבי. הכשל של כולנו. 

 

פרויקט החילון המערבי החל בחילון המבט על הטבע, שהוביל בעקבותיו את הפריחה במדעי הטבע ואת המהפכות הטכנולוגיות ששינו את העולם. הוא המשיך אל חילון המרחב הציבורי, בו ההגות המדינית המודרנית ביססה את ההסכמה החברתית כבסיס הריבונות החדש. לא המלך בן האלים מהעת העתיקה ולא זה שבחסות הכנסייה יקבע את סדרי החיים. אירופה השתחררה כך משחיתותגם בדתיים שבו מוטבע החילון, המונע מאתנו להבין. שפינוזה

 

עם כל תועלותיו, הפרויקט הזה נכשל כשניסינו להחיל אותו גם על הדת עצמה. כולנו - דתיים וחילוניים – מהווים דור תשיעי ועשירי של אנשים החיים במרחב מחולן. אנו ספוגים בחילון שהביא עלינו גם ברכה רבה, אבל עיקֵר מאיתנו את היכולת להבין מנטאליות דתית וחיים דתיים באמת. 

 

המערב מנסה לשווא להתמודד עם התרבות המוסלמית באמצעות חילונה. מה שהמערב איננו מבין, הוא שההזמנה המערבית אל החיים הטובים לא תתקבל אצלם אם היא כרוכה בויתור על משמעות החיים. השהיד הממוצע, מסתבר, איננו הפליט מזה הרעב אלא דווקא בן מעמד הביניים. אנחנו מתעקשים שהוא מונע ממצוקה כלכלית, בשעה שבעצם הוא פועל מתקווה דתית. 

 

האזור הפורח שאנחנו מציעים לו בו רווחה הוא מבחינתו "דאר אל חרב", מרחב שצריך להיגאל בכיבוש מוסלמי, בדיוק כמו ההרס והחורבן שהוא זרע באימפריה הפרסית והביזנטית. בעוד אנחנו מקישים בגג, הוא מקים מזרקה של דם במרכז איראן, לזכר מאות הילדים שהוא שלח לשדות המוקשים בעיראק. אנחנו מציעים לו דמוקרטיה, והוא רוצה דווקא את הכניעה לדבר האל. 

 

"הוא לא באמת התכוון", אנחנו אומרים לעצמנו, "זה רק קיצוניים שוליים", ואנו מנסים שוב ושוב להחיל עליו את התבניות המערביות, כאילו הדת שלו היא אופיום או לכל היותר תחביב מיסטי אישי.  

 

מנהרות האיסלאם

הפעם נדמה שחפרנו קצת יותר לעומק. המבצע הזה חשף את כולנו למנהרות האסלאם, אלו שמתחילות ונגמרות במסגד, ברצח ובחורבן. האדם המערבי חייב להיכנס לתוכן, כדי לדעת להתמודד איתן וכדי לשים להן סוף. יש להם סוף. 

 

חיסול המנהרות הקרובות הוא לא האתגר האמיתי שלנו עכשיו. 

 

המנהרות אינן האויב בדיוק כשם שחמאס איננו ארגון "טרור" – עוד מינוח מערבי בניסיון לחלֵן את ההרג הזה. הוא ארגון דתי. ראשית המערכה הזו, היא הכרה במהות ובמנטאליות הדתית של האויב ומיגור טוטאלי של הצורה הזו של האסלאם מהמרחב שבין הים לירדן - ואחריתה הכרה ופיתוח של דתיות אחרת. 

 

במחשבת היהדות, היסודות החילוניים המערביים של התפתחות האדם, אחריותו ותפקידו לתיקון הטבע והעולם לא עומדים בסתירה לאמונה. להיפך: הם תמיד היו מעיקריה. באמונת היהדות נמצא אפוא מפתח להצבת אלטנרטיבה אמתית למערב ולאיסלם, אשר אינם מבינים זה את זה. 

 

פיתוח כזה הוא כמובן לא מבצע לכמה שבועות, אלא תהליך ארוך טווח, שעשוי ליצור שינויים עמוקים וחיוביים באזור שלנו וגם ימצב את ישראל במקומה הראוי כמרכז ציביליזציוני במערכת הבין לאומית. זו תהיה תרומה אדירה של ישראל ליהודים, למוסלמים ולחברה האנושית כולה.