איסלאם כתרגומו לעברית הוא כניעה, כניעת האדם מול אללה. אללה אכבר. היסודות המונותיאיסטים שנלקחו מהיהדות, ההכרה באל טרנסצנדנטי אחד, מקור הכח, מקור החיים, הפכו בגירסה הטוטליטרית המוסלמית למקור לגיטימציה לדיכוי האדם. אקט התפילה במסורת היהודית מתרחש כשהאדם עומד יציב מול קונו. משבח, מבקש ואפילו מתווכח אברהם ומשה שניהם נאבקים בהחלטה האלוקית ודורשים לשנותה). הדת המוסלמית שאימצה את התפילה היהודית, הפכה את העמידה הזקופה לפני האל לכריעה והשתחוויה מוחלטת. ביטול האדם. האיסלאם שאימץ גם את המנגנונים המתירים לאדם לפרש את דבר האלוהים כפי שקיים ביהדות. צימצם סמכות זו עד ביטולה לחלוטין עם סגירת שערי האג'תהאד במאה ה-12.

במחשבה הדתית היהודית, "האל הגדול הגיבור והנורא" מפנה מקום לאדם. מראשית הבריאה, האלוקים נתפס כמי שצמצם את עצמו על מנת להעניק לאדם את מרחבי הבחירה והחופש, את האחריות לפיתוח הבריאה ולסדר המוסרי שלה. האלוקים הניח בששה ימים את חומר הגלם, והאדם הנושא את צלם הבורא, נקרא לשכלל ולעבד, להסיר את הערלה, לחרוש ולזרוע, לקצור ולאפות- לתקן את העולם. האמונה היהודית, בהעמידה את האדם כשותף למעשה בראשית, הניחה תשתית חיונית לציביליזציה המערבית המודרנית, לקדמה, למהפכות המדעיות, ולרווחה הכלכלית שבאה בעקבותיה.

תפיסות העולם של האיסלאם הסוני, בפרט זה השולט בחברות הערביות, הניחו תשתית תרבותית לחברה סגורה, עניה, בעלת משטר דיקטטורי כוחני ועריץ. השימוש הטכני בכלים מודרניים, לא יצר שינוי של ממש בתרבות המוסלמית, להפך, התקשורת הגלובלית, חשפה את מימדי הפער בין החברה המוסלמית לזו המערבית, העצימה את השנאה למערב ולערכי האדם שלו וכמובן שלא הביאה לביקורת עצמית, או חשיבה דתית חדשה.

הניסיון המערבי מראשית המאה ה-20 לכפות על המדינות הערביות מוסלמיות צורות חיים או משטר שאינן תואמות למבני הדת והתרבות שלהן, נכשלות בזו אחר זו, השינוי צריך וחייב לבוא מתוך האיסלאם, במחשבה דתית מחודשת על מקומו של האדם מול האל, אחרת התקווה הערבית-מוסלמית בנוסח סיסמת העל "אלאסלאם הו אלחל" (האיסלאם הוא הפיתרון) תאכזב שוב וכולנו ניפגש בתחריר עוד שנתיים לסיבוב הבא.