בהנחה שמקבלי ההחלטות אצלנו לא רוצים להיכנס לשטחים הבנויים ברצועה ולחזור ולשלוט על האוכלוסיה שם, וגם לא מסוגלים להתמודד מבחינה בינ"ל עם פגיעה נרחבת באוכלוסיה האזרחית, על אף שבסיטואציה הנוכחית היא עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינ"ל - חיוני להחזיר את עזה למודל הקיים ביו"ש – שליטה מרחבית בשטח ובמעברים החיצוניים, יחד עם ניהול עצמי שלהם ושיתוף פעולה בכל הנוגע לחיים האזרחיים בלבד.

היה טוב שצוק איתן יסתיים כמבצע להרחבת עוטף עזה ! לא רצועת ביטחון צרה כמו בלבנון, אלא תפיסת שטחים נרחבים יותר שיסמנו שינוי מהותי בתגובה הישראלית.

האפשרות המינימלית ביותר היא שינוי הגבול הצפוני של הרצועה והזזתו דרומה 5-6 קילומטר בפרט באזור הצמוד לחוף, אופציה רצינית יותר היא השתלטות על המרחב הפתוח והלא-מיושב שבין רפיח לחאן יונס (פילדלפי חדש, אבל רחב הרבה יותר ולא בגבול עם המצרים). להצעה זו שני יתרונות חשובים במיוחד: בידוד הקשר לסיני ולמצרים - המקור המרכזי של הברחות הטילים החדישים והתנהלות מול רפיח כקנטון נפרד (העברת כספים ואמצעים נפרדת אליו) - בכך אנו מייצרים סטנדרט, אותו נוכל להחיל בהמשך במידת הצורך גם על אזורים אחרים – עבודה מול גורמים לוקאליים ולא מול השלטון המרכזי החמאסי.

האפשרות המקסימלית היא במקורה תכנית "חמש האצבעות" של ממשלת רבין הראשונה, לביתור הרצועה בשני מרחבים נוספים - בין חאן יונס לדיר אל בלאח ובין דיר אל בלאח לעזה, בכך להחיל ברצועה את המודל הקיים כיום למעשה ביהודה ושומרון, בו ישראל משמרת את השליטה המרחבית משיקולי ביטחון ומאפשרת התנהלות עצמית מלאה בקנטונים נפרדים.

פירוז זה של הרצועה, הוא תנאי הכרחי למימוש עמדתו של ראש הממשלה שלא להיכנס לערי עזה עצמן, אבל להחזיר באופן יחסי את השקט לאזור. אם המערכה הזו תסתיים בנקודת ההתחלה שלה, היא תמשיך את מעגל הדמים הסגור שיחזור על עצמו בעתיד.

סיום עם תפיסת שטח, הינה מטבע אמיתי במונחים אסלאמיים ושינוי כיוון הכרחי במיצוב ישראל במזרח התיכון מעמדה הגנתית מגבילה ומסוכנת לכח אזורי יוזם ופרו אקטיבי.