זהו נאום בקנה מידה היסטורי שאי אפשר להגזים בחשיבותו. הוא נישא על ידי הנשיא המצרי לפני כחודש, במוסד הלימודי החשוב ביותר בעולם הסוני. ברהיטות ובשלוות נפש, מול חכמי הדת הבכירים במצרים, העז א-סיסי לטעון כי הבעיה של העולם המוסלמי – היא האסלאם עצמו. בכנות - שאינה תמיד נחלתם של מנהיגים פוליטיים - הוא דרש מכולם כולל האימאם הגדול של אל-אזהר, לדון ברצינות ובאמיתיות במצב הדת המוסלמית.

"הבעיה אף פעם לא הייתה האמונה שלנו, הבעיה נמצאת באידיאולוגיה, בלתי מתקבל על הדעת שהאידיאולוגיה שאנחנו קידשנו, תהווה מקור לדאגה, סכנה הרג וחורבן בקרב כל האומות האחרות. בלתי מתקבל על הדעת ש-1.6 מיליארד צריכים להרוג את שאר אוכלוסיית העולם המונה כ-7 מיליארד, כדי לחיות"

מה שלא מתקבל על דעתו של א-סיסי, הוא דווקא הדעה הרווחת אצל רבים מהמוסלמים האדוקים. הג'יהאד עבורם הוא ציווי עליון. חלק ממנו הוא הג'יהאד המלחמתי כנגד הכופרים, שמטרתו הסופית היא הקמת חליפות בדאר-אל-אסלאם והשלטת החרב בחלק השני של הגלובוס. זהו הקושי המרכזי של מנהיגים פוליטיים ודתיים בעולם המוסלמי לגנות את דעא"ש – גם כשיש להם אינטרס פוליטי לעשות זאת – דעא"ש מייצג נאמנה רעיונות דתיים יסודיים ומממש ללא חת את החזון המוסלמי כפי שהוא מופיע בקוראן ובחדית'.

באומץ יוצא דופן, היישיר א-סיסי מבט למאות אנשי הדת שנכחו באולם: "שאללה יהיה עד ביום הדין לכנות כוונותיכם ביחס למה שאני אומר כאן לכם היום, אתם לא יכולים לראות דברים בבהירות כשאתם נעולים בתוך האידיאולוגיה הזו, אתם צריכים להתנתק ולהסתכל על זה מבחוץ". זוהי קריאה חסרת תקדים של מנהיג מדינה חשובה מאוד בעולם הערבי-מוסלמי, היא לא נעשתה בנאום בוושינגטון כדי לרצות מאן דהו. הוא עשה זאת בתוככי המגרש הביתי, בערבית ובמוסלמית צחה תוך סיכון אישי גבוה פי כמה מזה שלקח אנואר סאדאת בביקורו בישראל.

א-סיסי למעשה קרא לרפורמה באסלאם, במילים שלו: "הרשו לי לומר זאת שוב: אנחנו חייבים ליצור מהפכה בדת שלנו". רפורמה היא אתגר גדול לכל דת ותרבות, הקושי להתחדש מבלי לפגוע במסורת, הביאה בדרך כלל את החברה האנושית למהפכנות נוסח "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" של קרל מרכס או של ליברלים קיצוניים במערב. לאסלאם קשה שבעתיים, התביעה לחזרה לדרכי אבות "הסאלאפיות", מגובה במקורות הדתיים שלו ומקשה על התחדשות דתית ומחשבתית למי שרוצה להישאר נאמן למסורת. במאה ה-9 היה ניסיון לבסס את האיסלם על יסודות פילוסופיים אחרים, ההשפעה החולפת והמזערית של הכתות הפילוסופיות הללו, היא עדות מצערת לקושי הפנים-מוסלמי לעשות זאת.

מנהיגי ישראל צריכים לפתוח יומנים ולסמן את נאום א-סיסי כנקודת ציון. לא במסגרת שיח השלום האזורי. א-סיסי איננו אוהב ישראל גדול והנאום לא נשא בשורה מדינית או ביטחונית, אבל הוא חידוש גדול בשיח המשפיע גם על השדה המדיני – השיח הדתי. במובן זה נאום א-סיסי עשוי להתברר כפתח תקווה אמיתי עבור המוסלמים ועבור העולם כולו. אפשרות לתיקון עולם דרך תיקון הדת. לא מפליא שבישראל ובמערב הנאום נדחק מסדר היום. קובעי המדיניות אצלנו מתקשים להודות במרכזיותה של הדת בעיצוב הציבוריות ואין להם את החוש המוסיקלי כדי לזהות תנועות דתיות גם כשהן מתרחשות בקנה מידה היסטורי. אך לאמיתו של דבר, ישראל בעצם קיומה הינה ההצעה הכי חמה בעולם, לאיכות חיים דתית משובחת, שבה המסורת והאמונה מסוגלות לסייע לקידמה ולא לעצור בעדה. הביקורת הפנימית וצקצוקי הלשון של מתנגדי הדת מבית, המייחסים כל כשל תרבותי בישראל לאדיקות דתית, אינם עולים לרוב בקנה אחד עם המציאות.

הישראליות במאה ה-21 היא תופעה ייחודית ויהודית של חדשנות עם נאמנות למסורת. שתי תורות יש לעם היהודי, זו שבכתב וזו שבעל פה. הקבועה והמתחדשת. לא פחות מהשמרנות גם החדשנות איננה רק צורך, אלא ערך דתי ורוחני. ישראל של היום היא חברה מסורתית ומעצמה מדעית וטכנולוגית. הצ'יפים של אינטל, הטפטפות של נטפים וזרעי העגבניות המיוצאים מישראל לכל העולם, מבשרים את ערכה החיובי של השתלמות האדם ואת הרצון העמוק והלא-פוסק בהטבה ותיקון של החברה והחיים. בכך מציעה ישראל, מזור לאחת המצוקות הגדולות של החברה האנושית בימנו. המערב הנוצרי קידש את המודרנה בד בבד עם עזיבת הדת. המוסלמי המביט בתוצר האנושי והחברתי של תהליכי החילון רואה שילוב של טכנולוגיה גבוהה ותענוגות נמוכות. זה לא מספק אותו ובצדק, זה גם לא מספק מאות אירופאים שנענים לקשר עם האלוהים שמציע להם האסלאם ומתאסלמים.

הדיכוטומיה של המאה ה-19 בין הנאורות לדתיות חשוכה, ככל הנראה, מיצתה את עצמה. הכשלים העמוקים בשני עברי המתרס מביאים את החברות במאה ה-21 לחיפוש אחרי סינתזה חדשה. ישראל מהווה קריאת כיוון רלוונטית- אמונה דתית חזקה ומושרשת כעוגן מוסרי ותרבותי לחברה מודרנית. לכן דווקא לנו אסור לפספס את ההזדמנות הייחודית שהניח א-סיסי על סדר היום בוודאי נוכח ההשלכות המדיניות שעשויות לצמוח משינוי כזה. לו היה נשיא מצרים מו"ל של שבועון צרפתי, הוא היה צריך להתחיל לספור לאחור. במקרה שלו ייתכן שיש יותר זמן, פעולותיו הנרחבות כנגד האחים המוסלמים וכנגד החמאס בעזה, מלמדות שהוא לא נמנה רק על התיאוריטיקנים.

בקריאה לפיתוח אידיאולוגיה נאורה, סיים א-סיסי בפנייה בכובד ראש לאימאם הגדול של אל-אזהר: "כבוד האימאם, אתה נושא באחריות כלפי האסלאם, העולם כולו מחכה לדברך, כיוון שהאומה האסלאמית נקרעת לגזרים, נחרבת ומביאה עצמה לגיהינום, אנחנו מביאים את עצמנו לגיהנום". הנאום הזה צריך להיכנס לרשימת הנאומים הגדולים והאמיצים של מנהיגים פוליטיים, הוא בוודאי יכול לתרום לסטנדרט גבוה יותר בנאומי הבחירות הפופוליסטיים בהם אנו מוקפים בימים אלו.