יהודים, סיפור של שנאה עצמית

אל הסבריהם של סרטר ולסינג על השנאה העצמית היהודית, יש לצרף את מצוקת כישלון הנורמליזציה של היהודים. עיון מחודש בתופעה חדשה-ישנה.

"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס,ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? וכאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואלוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח".

דברים אלו שנכתבו על ידי ברל כצנלסון בעיתון דבר (1.5.1936) מזכירים לנו שאין כל חדש תחת השמש בתרבות השנאה העצמית של יהודים בימינו. עם זאת, קשה להימנע מן התחושה הסובייקטיווית, שבתקופה האחרונה הפכה בישראל שנאה זו לאופנה צוברת תאוצה, שבחסותה מצליחים חלוציה להשמיע אקורדים צורמים במיוחד.

מנהרת המלשינים

ההשוואה בין מדינת ישראל לבין גרמניה הנאצית הפכה בקרב חוגים מסוימים לבנאלית כל כך, עד שלולא הקוריוז שבעברו של אברום בורג כיו"ר הסוכנות היהודית, לא היו התובנות שהשמיע לאחרונה בנושא מעוררות כל הד במנהרה הצפופה והרוחשת של המלשינים, המשטינים ומוציאי הדיבה. ובכל זאת, הנפש נפעמת בכל פעם מחדש מהשיאים החדשים שאליהם נוסקת המקהלה האוטו-אנטישמית בת זמננו, בעידודה הנלהב של האינטליגנציה המקומית. מתוך מצוקתה של הנפש עולה וצצה מחדש השאלה, האם בכוחנו להתחקות אחר מקורותיה של הפתולוגיה הזו, או שמא תופעות מסוגו של אייל סיוון למשל - יהודי המסוגל לייצר סרט מגמתי על משפט אייכמן שבא לטהר את השרץ במחיר זיופים ומניפולציות בקטעי העדות של ניצולי השואה – שייכות לאותם היבטים נסתרים ומופלאים שביקום, שבהם מוטב לו לאדם להניח לרגשי הפליאה לפעם בו מבלי לפנות אל הדרישה והחקירה השכלית. אמנם, בכל הנוגע לנושאים ציבוריים ופוליטיים, כבר התרגל העולם המערבי המודרני לתופעה הכללית של אינטלקטואלים מן המדרגה הראשונה שעמדתם, בלשון המעטה, מתמיהה ומביכה. בספרו הידוע "הנפש הנמהרת", ניתח מרק לילה את התופעה הזו תוך שהוא כורך בחדא מחתא את הפילוסופים מרטין היידגר וקרל שמידט - תומכי המשטר הנאצי - יחד עם תמיכתו של מישל פוקו באלימות עממית מהפכנית-רצחנית באירופה, ובמהפכת האייתולות באיראן. ההתרפקות הסנטימנטלית של האינטליגנציה בישראל על רבי-המרצחים מבית גידולו של אש"ף תוכל להצטרף ללא ספק כפרק חשוב במהדורה הבאה של הספר, אך במקרה שלנו דומה שנוסף כאן המימד הייחודי של השנאה העצמית הלאומית, המוציא את התופעה מכלל בעיית אבחנה וטעות בזיהוי גרידא, וממקם אותה באגף הפתולוגי.

 

הבריחה מן החופש

ברצוני לפתוח בהסברו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סרטר לתופעה האמורה. אגב, בעניין אינטלקטואלים ופוליטיקה, סרטר עצמו היה לזמן מה לתומך מובהק ונאיבי של הגוש הקומוניסטי-סטלינסטי – מה שגרם לקרע בינו לבין ידידו אלבר קאמי – אך מאידך יש לזקוף לזכותו סלידה עמוקה מאנטישמיות שהביאה בעקבותיה תמיכה עקבית בהקמת מדינת ישראל ובזכות קיומה. כך או כך, במסה "הרהורים על השאלה היהודית", מנסה סרטר להבין את פשרה של השנאה העצמית של היהודים. בתפיסתו של סרטר, האדם הוא יצור "הנידון לחירות". לדעתו, החירות היא חלק בלתי נפרד ממצבו הקיומי של האדם, אך האחריות והאימה הנובעות מהבנה מעמיקה של חירות זו, יוצרות אצלו נטייה קבועה לתהליך של הונאה עצמית, שבו הוא מזהה את עצמו כבעל אופי סגור ונתון מראש. באופן דומה, אנו נוטים לייחס לזולתנו אופי נתון מראש על מנת לצפות את התנהגותו, ובכך אנו מתייחסים אליו כ"אובייקט", כחפץ, ומתעלמים מהמימד החירותי שלו. לטענת סרטר, שורש התופעה הפתולוגית של מזוכיזם הוא בעייפותו של האדם מלשאת את עול החירות על גבו. כתוצאה מכך הוא מעדיף לראות את עצמו כחפץ, ולאמץ את מבטו של הזולת, על אף המחיר הגבוה שהוא צריך לשלם בשל כך. בשנאה העצמית היהודית רואה סרטר דוגמה מובהקת של מזוכיזם. היהודי עייף מלקבוע מחדש שוב ושוב את זהותו, בפרט לאור המבט האנטישמי המתמשך התובע ממנו הפרכה מתמדת של שלל התכונות השליליות המיוחסות לו. משום כך הוא מחפש מנוחה ומרגוע מעוותים בכניעה-ללא-קרב, באימוץ טוטאלי של העמדה האנטישמית, ובלבד שייחסך ממנו הצורך בהגדרה עצמית שמתוך חירות, התובעת התגייסות פנימית, התמודדות ומאבק. יהודים אלה "מניחים לעצמם להיות מורעלים על ידי דימוי מסוים שיש לאחרים עליהם וחיים בחרדה מתמדת שמעשיהם יתאימו לדימוי זה" (סרטר, מבחר כתבים, ח"ב, עמ' 172). בניתוח חודר ממשיך סרטר לשרטט את מצבו הפתולוגי של היהודי ה"לא-אותנטי", המאמץ עמדות אוניברסליסטיות בשמו של רציונליזם מופשט ומלאכותי, ומעמיד כנגדו את האותנטיות היהודית שפירושה הבחירה של היהודי ביהדותו. "בעוד היהודי הבלתי-אותנטי בורח מממשותו היהודית וזו נכפית עליו בעל כורחו על ידי האנטישמי, היהודי האותנטי עושה את עצמו, ומעצמו, יהודי נגד עולם ומלואו, והאנטישמי חייב מכאן ואילך להסתפק בכך שבאין יכולת לנושכו הוא משמיע כלפיו נביחות" (שם, עמ' 179). אמנם, באותה מסה מנתח סרטר את קיומה של היהדות כתלויה במבט האנטישמי, ואת המצב היהודי כמצב שעתיד להתבטל עם ביטולה של זו, אך גם אם לא נקבל את עמדתו בנושא זה, אי אפשר להתעלם מהסברו המעמיק לתופעת השנאה העצמית הרווחת כל כך בקרב יהודים.

תחביב האשמה היהודי

כיוון אחר להבנת התופעה מצוי בניתוח של תאודור לסינג, פילוסוף יהודי-גרמני יליד הנובר שהתנצר בצעירותו, ובהשפעת התנועה הציונית חזר ליהדות, עימה הזדהה עד שנרצח בידי הנאצים ב-1933. בשנת 1930 פרסם לסינג חיבור בשם "שנאה עצמית יהודית". אחד הפרקים תורגם מגרמנית בידי עו"ד אליקים העצני, ופורסם בצירוף מאמר נלווה של העצני בגליון ינואר 2004 של כתב-העת נתיב. לסינג הכיר מקרוב את היקפה ועומקה של תופעת השנאה העצמית, שהיתה גם מנת חלקו שלו בגלגולו הרוחני הראשון. בספרו ניסה לעמוד על שורשיה של התופעה, שאותה אבחן כטיפוסית לעם היהודי, באמצעות תיאור וניתוח שש דמויות של אינטלקטואלים יהודים מפורסמים בני זמנו שהיו נגועים בה. התיאוריה המרכזית של לסינג מתרכזת במושג האשמה. לדעתו, נטייתם המדעית והמוסרית של בני האדם אינה באה על סיפוקה כל עוד הם אינם מוצאים את האשמים באסונות ובפגעים הפוקדים אותם.
דא עקא, בעוד העמים כולם נוטים לחפש את האשמים בקרב זולתם, היהודים היו ראשונים ונותרו יחידים המאשימים בכל עת את עצמם, ואת עצמם בלבד. לסינג, כמו ניטשה לפניו, מצביע על שורשו של המוסר היהודי, הרואה את הסבל בעולם כנגרם בעקבות החטא ותולה כל מפגע וצרה בחטאים ופשעים שקדמו להם; אך צידו השני של המטבע הוא אותה נטייה פתולוגית להאשמה עצמית, המתדרדרת לכדי שנאה עצמית.

משבר האמונה והזהות

בהסברם של סרטר ולסינג אין די. דומה שמלבד ראיית המזוכיזם כפתולוגיה אנושית כללית, והאשמה כעיקרון הנטוע בעומק התפיסה היהודית, טוב נעשה אם נפנה את מבטנו גם אל עבר הפרובלמטיות היסודית של החיים היהודיים בעת החדשה, כדי להבין כהלכה את שנאתם העצמית של יהודים בני זמננו.
שני תהליכים מקבילים התרחשו בעולם היהודי במערב אירופה במאות ה-18 וה-19:
תהליכי חילון ומודרניזציה מחד, ותהליך האמנציפציה מאידך. אלו ערערו את האמונה ואת הקהילה, שהיו התשתית המלכדת והמגבשת של העם היהודי בגלות במשך דורות רבים. למצב חדש זה הוצעו דרכי התמודדות שונות, ובראשן: ההתבוללות, הרפורמה, הציונות, והאורתודוקסיה. בעוד שזו האחרונה ניסתה, לפחות ברמת ההצהרה, לשמר את הישן כמות שהוא, ניסו הדרכים האחרות לשנות את מצב הצבירה של היהדות והיהודים. המתבוללים - על ידי כיליונה של היהדות או של הזהות היהודית ברמת הפרט; הרפורמים - על ידי נטרול המימד הלאומי מן הדת היהודית וחתירה לנורמליזציה שלה בבחינת "גרמני בן דת משה"; והתנועה הציונית - על ידי הדגשת המימד הלאומי שביהדות וחתירה לנורמליזציה של העם היהודי כעם שווה בין העמים. החתירה לנורמליזציה מהווה אפוא תשוקה יסודית בקרב היהדות הלא-אורתודוקסית בעת החדשה. קל להבין זאת: אובדן האמונה בפשרו התיאולוגי של הסבל היהודי בגלות (ככפרה על עוונות, כביטוי לרשעת הגויים או כרע הכרחי בדרך לגאולה) מוביל ישירות לניסיון עיקש ונחוש להתגבר עליו בכל מחיר. יתרה מזו, ביטולה של האנומליה היהודית הופך לטיעון מרכזי במחלוקת התיאולוגית בקרב העם היהודי. התשוקה לביטול המצב הזה חדורה ברצון העמוק לאשש את ההכרעה בדבר חילונו של העם היהודי.

מסך האשליות

אלא שלרוע המזל, עם כל תשוקתה של היהדות המודרנית לאותה נורמליזציה מיוחלת, האנומליה היהודית הינה תו היכר בולט שלא מש מעל היהדות עד ימינו אלה. הפלטפורמה של שנאת ישראל המושרשת היטב בנצרות ובאסלאם כאחד - בהם מוצגים היהודים כרוצחי האל מחד גיסא וכסרבנים הראשיים לבשורתו של מוחמד מאידך גיסא - שימשה ומשמשת תשתית שאין טובה ממנה לצמיחת האנטישמיות המודרנית, בגרסתה הגזעית, התרבותית, או העוינת למדינת ישראל ומדיניותה. כך נוצר הצירוף המסוכן: בעוד כשליש מאוכלוסיית העולם, יונק עם חלב אמו טקסטים מכוננים הרוויים בשנאת ישראל, שואפים היהודים באופן בסיסי ועמוק לנורמליזציה בכל מחיר. מצב זה גורם לא רק לעיוותי-תפישה ולהזיות-שלום חדשים לבקרים, הוא גם מוליד תופעות של פתולוגיה קולקטיבית. הדיסוננס הבלתי אפשרי של היהודי המודרני, שאינו מעוניין ביהדותו מעבר ללאומיות קלושה של כל עם ולשון, אך הנתקל שוב ושוב בעוינות קמאית המתפרצת לעברו מאירופה ומן העולם המוסלמי כאחד, גורם להתפתחותה של שנאה עצמית ליהדות, ובפרט ליהודים לאומיים ודתיים, באשר הם הם הייצוג המוחשי ביותר של מניעת הנורמליזציה המיוחלת. עד כמה יש בכל ההסברים הללו כדי להניח את הנפש? ישפוט הקורא. דבר אחד כנראה ברור - האנומליה של היהדות צפויה להיות מנת חלקה עוד דורות רבים. עד כמה ישכילו היהודים להפוך את גורלם לייעוד? עד מתי יבכרו את הכחש והשעשועים בהזיות על פני קבלה עצמית וראיית המציאות נכוחה? האמנם בכך יבוא סוף לשנאתם העצמית? לא-להים פתרונים. מכל מקום, אל לנו לאבד תקווה. אולי מהר משאנו חושבים יתנדפו מסכי האשליות ואור חדש יאיר על ציון.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון ב-3/8/07

תגובות

אין תגובות

הוסיפו תגובה