כניסה סטודנטים / בוגרים
אתמקד בשלוש העיקריות שבהן:
השכלה–חסידות–ליבוביץ
התגובה המרכזית בקרב משכילים יהודים הייתה ביטול הממד הדתי הטרנסצנדנטי ותפיסת הקודש כמופיע בערכים אנושיים מוסריים בלבד. המוסר הוא רצון האלוהים, הרציונאליות עצמה היא ההופעה האלוהית שבה ורק בה נדרש המאמין לדבוק. דוגמה בולטת היא הפילוסוף היהודי הניאו–קאנטיאני הרמן (יחזקאל) כהן, שראה ביהדות דת המתייחדת בעזיבה מוחלטת של היסוד האי–רציונלי שבאידאת הא–ל:
מושג האלוהים של היהדות אין לו תוכן אחר אלא מוסריותו של האדם בלבד… שם אלוהים אין לו כל כונה אחרת ומובן אחר, אלא שהוא עדות אחראית על הקניין היחידי שאליו משתוקקת רוחו, והקניין היחיד הזה היא – המוסריות (הרמן כהן, השלח יג, תרס"ד, עמ' 361–362(.
דרך אחרת שהתבססה על תורת הקבלה הציעה המחשבה החסידית. בעולמה של החסידות, מקומו של העולם הזה והאדם שבמרכזו הם מושא מרכזי בעבודת ה': ה' מופיע בכול ו"לית אתר פנוי מיניה כלל". אך עבודת ה' של האדם היא דווקא "לכפור" בעולם ולבטל אותו, "לאיין אותו", להפוך "אני" ל"אין", לחשוף את היותו אחיזת עיניים ורק כך לגלות את האין סוף שבהוויה:
ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש כמו קודם ששת ימי בראשית ממש (תניא, שער הייחוד והאמונה, ג').
החידוש של החסידות התבלט מול גישה שלישית – התפיסה הקלאסית של בתי המדרש הליטאיים והחרדיות החדשה, שהתייחסו למציאות רק כאמצעי על מנת להגות במושכלות התורה ולקיים את מצוות ה'. בכך הדגישו את המחויבות לתפיסה הטרנסצנדנטית של האלוהים. את המגמה לראות את הקדושה המופיעה בחומר ראו כזרעי שבתאות ונלחמו כנגדה.
דרך זו התפתחה במקרים מסוימים ליחס מרוחק ומנוכר כלפי העולם בבחינת "חדש אסור מן התורה", ובפרט במקרים שבהם החידושים המודרניים איימו על מושגי המסורת, ולחלופין לכיוונים של התנהגות על פי המוסר הטבעי ודרך ארץ כמו בדרכו של רש"ר הירש, אך שתי התפתחויות אלו נובעות מאותה תפיסת עולם שאינה רואה קדושה ממשית בעולם אלא בלימוד התורה ובקיום מצוות הא–ל, כמו בדברי החזון איש בספרו "אמונה ובטחון": "סוד נשמת האדם הנברא בצלם אלוקים בדמות תבניתו, עוזבים תענוגי בני אדם, מתענגים על זיו החכמה". או בדברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ', מייצג קיצוני של תפיסה זו בישראל בעשרות השנים האחרונות:
הקשר בין ישראל לבין אלוהיו הוא בחובתו של עם–ישראל לעבוד את ה', והמחשתו של קשר זה הוא בקבלת עול מלכות–שמים ועול תורה–ומצוות, וקבלה זו היא המקיימת קדושה בעולם שכולו חול, ואילו פריקתו של עול זה היא ביטולו של הקשר (ישעיהו ליבוביץ', קדוש קדוש ולא קדוש, תשנ"א).
בעולמה של החסידות, מקומו של העולם הזה והאדם שבמרכזו הם מושא מרכזי בעבודת ה' ציור אילוסטרציה: שאטרסטוק
בעולמה של החסידות, מקומו של העולם הזה והאדם שבמרכזו הם מושא מרכזי בעבודת ה'
ציור אילוסטרציה: שאטרסטוק
חידושו של הראי"ה
אל מול שלוש מגמות אלו הופיע בתרס"ד בארץ ישראל אור חדש, השגה חדשה של היחס לחיים ולעולם. כשביקש הרב הנזיר להוציא לאור את שיטת הרב הוא פנה לרב והוא "הודיע לי גם–כן מעיקרי שיטתו… והנה זה יסוד ועיקר לכל השיטה התעלות בנפש האדם, השתלמות והתפתחות" (נזיר אחיו עמ' רפז).
הרב ודאי לא הסתפק בערכים מוסריים–אנושיים בלבד, בדרך שייצג הרמן כהן – וגם לא בדתיות שמבוססת על ריחוק מוחלט מהא–ל הטרנסצנדנטי: "אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח כי–אם באוויר האלוהי… אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים… מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים". אבל צורך קיומי זה באלוהים אינו יכול לבוא על מילואו באופן פשוט, שהרי "האלוהים הלא הוא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח".
מה עושים ? הפתרון המתבקש, לכאורה, הוא לחתור אל הדבקות שמעבר לדעת, מעבר לשכל ומעבר לעולם – כמו ב"ביטול" החסידי. אך הפתרון שמציע הרב הוא בדיוק הכיוון ההפוך:
צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה…. האלוהות העליונה שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להיאסף אל אורה ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מילוי תשוקתנו. יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו (צימאון לאל חי, אורות קיט).
העולם אינו אחיזת עיניים או הסתר פנים שיש להעלימו – "בראשית ברא אלוהים", בכוונה תחילה. הדרך לדבקות, לחיים של קרבת אלוהים, אינה בבריחה מהעולם או בזלזול בו, אלא דווקא דרך פיתוח העולם הזה, על כל הופעותיו – ובפרט בפיתוח האדם, כוחותיו וכישרונותיו – בשל היסוד האלוהי שבו. העבודה בחול עבודת ה' היא, אך לא בהפיכתו לאין יתכלל החול במקורו, אלא דווקא בבניין היש יתגלה האלוהי. זוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה – "בכל דרכיך דעהו". בשונה מהליטאיות החדשה או החסידות, אצל הרב ה"ב" היא "ב' הבתוך", לא "ב' האמצעי" ולא "ב' הביטול", דווקא בתוך דרכי החול יתגלה הקודש בשלמותו.
כל תהליכי ההתפתחות האנושית – בדת, בפילוסופיה, במדע ובחברה – מהווים חלק מתהליך ה"תיקון". כל מעשה אנושי של פיתוח, הטבה והתקדמות – הוא השתתפות אנושית בתהליך הגילוי האלוהי במציאות:
התשובה הכללית, שהיא עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד… הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תיקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים, עם תיקוני כל חטא ועוון… כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה (אורות התשובה ד, ג).
זוהי התשתית להבנת יחסו של הרב לטבע, לאדם, למחשבותיו וליצירתו, לאסתטיקה ולאמנות ואף להתעמלות ולבריאות הגוף. מכאן גם נובעת ההתייחסות הרוחנית החיובית לתורת ההתפתחות של דרווין שהתפרסמה בזמנו ולמודרנה כולה, בשל היותן תנועות המציגות תביעה של התקדמות ופועלות לתיקון העולם. הסייגים וההסתייגויות שהציג היו כביקורת בונה – גם אם לעתים חריפה ונוקבת – המבקשת להשלים את תהליך התיקון הגלוי במרכיבים היסודיים של אמונה וקרבת אלוהים המבטאים את תכליתו.
מכאן שפע ההתייחסויות החיוביות של הרב, באין ספור מאמרים, אגרות ודברי קדשו בקבצים ובפנקסים, למדע, לפילוסופיה, לגוף, ליופי, לאמנות, לספרות, לאידיאולוגיות שונות שאליהן התמסר דורו, לפוליטיקה העולמית וכמובן לתנועה הציונית, שאותה ראה כציר מרכזי של ההתפתחות ההיסתורית.
השכל וחילול הקודש
תורתו של הרב כללה גם הכרה ב"תחיית הקודש" ולא רק תחיית החול. זו חייבה שינויים גם בסדרי הלימוד ובתוכנם, ואליהם קרא בקריאותיו הגדולות לבני התורה. לפחות בישיבה אחת – הישיבה המרכזית העולמית – הוא קיווה שיתחולל שינוי, כפי שניתן ללמוד מתוכנית הלימודים שהתגבשה בצוותא עם תלמידו הרב הנזיר.
בפועל, רבים נקשרו לרב ולאישיותו הקדושה והקורנת, אך מעטים בתקופתו הבינו את גודל החידוש שהניח הרב בתורתו, "אם שניים הם אני ובני הם", ציטט הרב את רשב"י וכיוון לבנו הרצי"ה. במעגל רחב מעט יותר נמצאו הרב הנזיר והרב חרל"פ, אולי גם ד"ר בנימין מנשה לוין וד"ר משה זיידל. לאחר מותו נדחקה הגותו לקרן זווית. הרצי"ה התכנס למפעל עריכת הכתבים והוצאתם לאור, הרב הנזיר עסק בהשלמת "אורות הקודש", אך בציבור הרחב לא הייתה לו לכאורה השפעה ממשית.
שבט איתנים משנת תשי"ד וקבוצות הצעירים שנהרו למרכז הרב בשנות השישים היו פוטנציאל לשינוי. בראשות הרב צבי יהודה נתבססו בקרב הציבור הדתי לאומי מעמד התורה בכלל ותורת הרב בפרט. עשרות רבנים נשלחו על ידו לרחבי הארץ לתפקידי רבנות ולהפצת התורה, ישיבות הוקמו, מפעל גוש אמונים קם והתרחב – וכל אלו הביאו מרוחו זו של הרב אל מרחבים רבים.
עבור רבים מצעירי הציונות הדתית, הלימוד ב"מרכז הרב" היה המפגש הראשון עם חיים דתיים אינטנסיביים, שכללו קשר רציני עם שמירת ההלכה ועם עולם התורה כולו – מהגמרא עד האחרונים. לא כולם התעמקו בחידוש בשלמותו. רבים שילבו במינונים שונים ממדים של דתיות "חרדית" רגילה עם רמות שונות של לגיטימציה כלפי עשייה ציונית: יחס חיובי לחיילי צה"ל וליישוב הארץ ואמירת הלל ביום העצמאות. היו גם כאלה אשר פנו לעיסוק רציני בלימוד תורת הרב, אך דווקא הם פיתחו צורת מחשבה שגרמה לצמצם ולהעלים את חידושו הגדול של הרב.
המפגש של תלמידים אלו, שהרב צבי טאו הוא מייצגם הבולט, עם הממדים האלוהיים והנבדלים בתורת הרב כבש את לבם. הדבקות בקודש ובאידיאליים האלוהיים – בניגוד להסתפקות המודרנית בערכים אנושיים – הביאה אותם לפיתוח הסתכלות מטאפיסית על העולם. למרות הטרמינולוגיה העשירה של "תורת חיים" הפך בעיניהם העולם הזה לבבואה של "העולם האמיתי".
היחס לקודש שבטבע, לגילוי האלוהי הנוכח בהיסתוריה ובכל חכמה ויצירה אנושית והכבוד העמוק לתהליכי ההתפתחות האנושית בכל רובדי החיים – הוצגו לכל היותר כחזון עתידי המיועד לאנשים קדושים בלבד. את האמון היסודי והעקרוני בכוחות החיים החליפו זהירות, חשש ואף טינה כלפי עולם הערכים האנושי, השכל הביקורתי והדמיון המאיימים לחלל את הקודש.
חמור מכך. הקודש העליון – זה הכולל יחס חיובי לכל פינות החיים – לא רק הורחק ונדחה לשלב כמעט בלתי–ידוע, הוא אף הוצג באופן המטשטש את ייחודו לעומת ה"קודש" הרגיל. הצורך בתחייה של הקודש לא הוצג במלוא חריפותו. במשתמע ניתן היה להבין כי העולם הדתי כלל לא זקוק ל"תחייה", רק העולם החילוני הוא החסר, הזקוק להשלמה של השקפת קודש דתית כדי לא להתמוטט. כך, רבים תפסו את עצמם כמצויים בקטגוריה של "הקודש העליון", למרות שהשקפת עולמם ואורח חייהם היו למעשה המשך ישיר של הדתיות הגלותית, שבה אין מקום לאמון בכוחות האדם או בגילויי החיים בעולם.
הצבעה למפלגות חרדיות
הפרשנות המטאפיסית הזו, שהוביל הרב טאו, יצרה שפה חדשה ועולם שלם של התייחסויות חדשות, רחוקות מאוד משפתו ומדרכו של הרב: תהליך הגאולה לפי דרכם זו מתחולל רק ב"תוכיותה של כנסת ישראל" – בעולם סמוי מכל עין אנושית רגילה – ולא בכוחות החברתיים, בנפשות וברעיונות שאיתם אנו נפגשים. התמודדות עם קשיים בחיי החול, לקיחת אחריות ויוזמה מעשית לתיקון החברה, לפיתוח טכנולוגי או לצורכי פרנסה – נתפסו כחיים סוג ב', לעומת הסתגרות בלימוד בישיבה.
בעוד היחס לראשי המדינה ולבעלי תפקידים בה התקדש נוכח מעמדה המטאפיסי של המדינה, תחומים כגון ספרות, שירה, מוסיקה, פילוסופיה ומרכיבים אחרים הנתבעים ללימוד על ידי הרב הפכו למוקצה. למרבה האירוניה, גם ללימוד בכתבי הרב הוצבו גדרות ואזהרות חמורות, ומקורות בכתבי הרב שביטאו אמון באדם ובכוחותיו סויגו ו"הותרו" רק לתלמיד חכם שקידש את עצמו ולמד תורה שנים רבות. התפיסה המטאפיסית של מוסד הישיבה ("מי יעלה בהר ה'") הביאה להתבטאויות שלוחות רסן במחלוקת על מכון ההוראה בישיבה, ותלמידי חכמים רבים כמו אנשים פשוטים לא יכלו להבינן אם לא הבחינו בדפוס המחשבה החדש של הרב טאו.
המשך הקו הזה הביא גם להחרמות של תלמידי חכמים אחרים ("תנ"ך בגובה העיניים", "רבדים"), וכמובן – את המרחב האקדמי, או מוסדות תורניים אשר משלבים גישה אקדמית – כלל אסור להזכיר. יחס דומה וחסר תקדים בהתבטאויותיו יקבלו גם אישים מהעולם הפוליטי – הדוגמאות האחרונות הן נפתלי בנט, הרב אלי בן דהן ו"הבית היהודי". ביטוי פוליטי נוסף הוא ההוראה כבר לפני כמה שנים להצביע למפלגות חרדיות כמו ש"ס. מוסד בית המדרש הפך למרחב היררכי וסגור, שבו התעלותו של התלמיד כוללת התבטלות טוטאלית אל הממד המטאפיסי ואל מייצגיו, במקום להיות מרחב תוסס המגדל תלמידי חכמים עצמאים במחשבתם ובנפשם.
הלך מחשבה זה יצר סתירה נפשית עמוקה. התלמידים רוחשים בוז פנימי עמוק לעולם, לעשייה, לרגשות ולמחשבות אנושיות, ובאותה עת נושאים את דגל "הקודש העליון" המלא כבוד ואמון לכל אלה. במצב זה התפתחו אצל לומדים רבים מערכות יחסים צורמות, מלאכותיות ולעתים משבריות, בינם לבין עצמם, לבין משפחתם ולחיים בכללם. הפולמוס שהתנהל לפני מספר חודשים על גבי מוסף זה בעקבות כתבתו של יואב שורק על "ישיבות הקו" הביאה חלק מהמגיבים להיעלב או לכעוס על עניינים שונים. ייתכן שבחלק מהדברים הצדק עמם, אבל אלו שוליים וטפלים לעומת העלבון הגדול שראוי לחוש בשם הרב זצ"ל ודרכו בקודש אל מול הפיכת תורתו.
התגובות לכתבה רק חיזקו את רושם ההחמצה הגדולה של תורת הרב קוק בימינו. אחת מהן, שנאמרה כביכול ברוח משנתו, הייתה שכל ההבדל בין הציונות הדתית להשקפה החרדית מתמצה ביחס למדינה וביחס לחילונים. את מרחבי הא–ל שאיוותה נפשו של הרב צמצם הכותב בטענה כי "הגילוי האלוהי היחיד שיש לנו הוא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כפי שהיא מתבררת אצלנו כמסורת קבלת התורה מסיני מדור לדור".
היכן הגילוי האלוהי בעולם, בחיים, באדם? להיכן נעלמה "ההיסתור–יה" כפי שאיית זאת הרב? לאן נעלם יחסו של הרב לתורת ההתפתחות וליצירת האנושית?
כמה נוֹאֲלוּ האנשים שאינם מסתכלים בפליאות הטבע וחוקותיו, בגודל מעשה אלוהים שבעולם. בְּאֵין בסיס של השקפה חומרית גדולה ועשירה, ההשקפה האצילית מטשטשת. כל החוצפה והכפירה באה לעולם לתבוע את עלבון החומר מבעלי הצורה המפריזים, העושים עוול להחומר בבטלם וברדפם אותו, בין בצדו המעשי, בין בצדו העיוני (קובץ א תקצ).
התייחסות חיובית לאלו ולהתפתחותם הוגדרה בתגובות אלו כלא פחות מרפורמיות, בדיוק כמו אצל חלק מהקנאים שביזו את הרב קוק בזמנו.
*
הגילוי האלוהי בברית סיני, כפי שמסביר הרב במקומות רבים, משלים את בריאת העולם דווקא בגילוי ערכו העצמי – כעולם שכולו יצירה וגילוי אלוהי – ולא מחליף את העולם, או יוצר שמורת–טבע דתית שבה מתגלה ציווי הא–ל. בחריפות רבה כתב הרב על מגמות אלו:
שנאת ההשכלה מצד הנטיה האמונית באה מארס המינות (=הנצרות), המחלקת את הרשויות, או על כל פנים הזונה אחרי קדמות החומר, וממילא מנתקת היא את העולם החומרי מיסוד קדושתו ואין לה בסיס ומשכן לההשכלה העולמית, בתכונה המקדשת ומאזרת את האדם חיל בגבורה אלוהית (קובץ ה קמג).
הפגיעה הזו בתורתו של הרב היא טרגדיה נוראית. שמונים שנה חלפו ועיקר חידושו של ענק הרוח הזה שהופיע בשמי היהדות, שלא היה כמותו מזה מאות בשנים, מוחמץ דווקא בידי אלו הטוענים למונופול על הבנתה ולימודה של תורתו.
יש תלמידי חכמים גדולים המבינים לעומקה את תורת הרב, אך כמעט לא נוצרו עדיין מוסדות מפותחים העוסקים במשנתו ובהופעתה השלמה. אני תפילה שדברים אלו הנכתבים לשם שמים ולכבודו של הרב ותורתו יביאו גם אותם להתעוררות למשימה קדושה זו של ליבון והפצה של תורת הרב בתמימותה המשיבת נפש.
פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015