מניפסט השמאל הלאומי. הונאה זולה?
האם החלטתה של רשת "צומת ספרים" שלא להפיץ בחנויותיה את "מניפסט השמאל הלאומי" היא "צנזורת ספרים" ופגיעה אנושה בדמוקרטיה? אחדים רוצים שנאמין כך. בנימת תוכחה אופיינית, מזהירים אותנו אבירי הדמוקרטיה מגלישה במדרון חלקלק, ממחזרים קלישאות בדבר "המקום שבו שורפים ספרים", ומהלכים עלינו אימים עם מובאות נבחרות מג'ורג' אורוול, שכרגיל הוצאו מהקשרן.
ובכן – לא צנזורה, לא ספרים, ובטח שלא פגיעה בדמוקרטיה, לפחות לא מהצד של "צומת ספרים".
נתחיל בזה שלא כל ערימת ניירות מודפסים, שנכרכו להם יחדיו בבריסטול כחול-מאט, עונים לקריטריון של ספר. העובדה הבסיסית היא ש"הספר" המדובר איננו מונח בשום חנות ספרים, איננו מוצע למכירה בשום מקום, ובעצם כלל איננו נמכר, אלא זמין לכל החפץ בכך להורדה חופשית באינטרנט. מלכתחילה לא התכוונו מחבריו חריפי הלשון להעשיר את מדף הספרות המדינית בישראל, אלא להפיץ ברבים את מצעם הפוליטי. הבחירה להגישו לקורא בצורת חוברת נוחה לקריאה היא לגיטימית ביותר, אולם היא איננה הופכת את צרור ניירותיהם לספר.
לו היו מחברי המניפסט בוחרים לפרסמו אצל מו"ל מסודר, לשווקו במחיר מפוקח, ולעמוד בנהלים הברורים של שוק הספרים הישראלי, אזי היה מונח ספרם אחר כבוד במדף המתאים בחנויות הספרים, לרבות בסניפי "צומת ספרים". מן הסתם, הוא היה משתלב היטב באותו המדף שממנו רכשתי אך לאחרונה, ביום מר ונמהר, ספר אחד על הנכבה, יומן אחד של אקטיביסט בתא רדיקלי, ורומן בגוף ראשון המתאר לעייפה את חיבוטי המצפון של חייל בצבא הכיבוש. כולם פורסמו אצל מו"לים מכובדים, כולם נמכרים ב"צומת ספרים". כך שגם גם הקריטריון הפוליטי איננו רלוונטי כדי להסביר את החלטת הרשת בעניין המניפסט.
הונאה זולה
העובדה היא שהמניפסט הופץ בסט מהודר ביחד עם דגל ישראל, בתוך מה שנראה על פניו כמבצע ליום העצמאות: דגל בשקל, מניפסט בלירה. כדי שהדברים יהיו ברורים: הדגל עטף בחלקו את הספר, כך שהקונה התמים כלל לא יודע שהוא מוציא את כספו הטוב על קונטרס פוליטי, שכותרתו מתנוססת על צידה הפנימי של הכריכה, סמויה מן העין. כצרכן נבון, סבר הקונה שדגל בשקל בצומת ספרים הוא עסקה משתלמת בהרבה לעומת דגלון לרכב בחמישה שקלים בצומת סגולה.
יוצא מכך שרשת "צומת ספרים" לא מצנזרת ספרים, בוודאי שלא ספרות פוליטית, אלא בסך הכל מחליטה להפסיק להפוך את קופותיה לתחנת הפצה עבור תנועה פוליטית בהתהוות. בכך, היא עושה שירות גדול הן לדמוקרטיה והן לתרבות השיח הפוליטי בישראל. משום שהפצת עמדות פוליטיות בתוך מה שעל פניו נראה כמו שי ליום העצמאות הוא לא יותר מאשר הונאה זולה, שאינה עושה כבוד לא למניפסט ולא למחבריו, ופחות מכך לדמוקרטיה.
יש משהו אירוני בכך שדווקא מחבריו של "מניפסט השמאל" אימצו לעצמם אסטרטגיית הפצה תאגידית למהדרין, שאותה למדו ככל הנראה מפרק א' בחלק המבוא של אחד הספרים בתורת השיווק למתחילים. אולם מעבר לאירוניה, יש משהו עגום ומעציב בניסיון הפתטי להפיץ מניפסט פוליטי בתחפושת של מבצע לחג.
האם כה נואשו מחברי המניפסט מסיכוייהם להיכנס לתחום הפוליטי בדלת הראשית, עם הראש מורם ועם היד על הלב, שהם נזקקים כבר עתה לתחבולות עילגות כדי להתגנב אל קהלם בכל מחיר דרך הדלת האחורית? מוטב היה לו הפנימו, במהרה, כלל חשוב נוסף בשיווק, שאותו יודע כל צרכן הגון ונבון: מה שעולה שקל, שווה פחות מלירה. ולמצער, כמו במקרה הנוכחי, אפילו פחות. הדבר המשמח הוא שאחוז ניכר מהסכום הפעוט שהוצאתם, הלך על הדגל, ולא על המניפסט, וזוהי נחמה פרוטה.