לאחרונה נודע כי "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" פנה ליועץ המשפטי לממשלה, בדרישה שיבדוק האם התערוכה "איווט", המוצגת כעת בגלריית המדרשה בתל אביב, מסיתה באופן כלשהו כנגד שר החוץ, אביגדור ליברמן. אפשר שתכני התערוכה מצדיקים תלונה מעין זו, וליברמן אכן מוצג בה באופן גס ואלים, שאינו יכול לחסות תחת חופש הביטוי האמנותי. מאידך, ייתכן שמדובר בלא יותר מסתם גסות רוח, א-ביסלה וולגאריות וקצת וטעם רע.

שהרי ידוע לכל שכדי שיהיה חשד ממשי להסתה, צריך להתקיים גם חשש סביר שמישהו מן הצופים בתערוכה ייקח ברצינות את אחת העבודות המוצגות בה, או יחשיב את אחד האמנים המציגים בה כאוטוריטה מוסרית. הרשו לי להרגיע את הנפשות הטובות ב"פורום המשפטי": אין בישראל רבים העונים להגדרה מעין זו.

בין העבודות המוצגות בתערוכה – כלומר מתוך אלה שכבר פורסמו בתקשורת – משך את תשומת ליבי פסל (או שמא יש לומר "מיצג"?), המתאר את שר החוץ בדמותו של חזיר. הייתי מבקש להתייחס לעבודה זו במיוחד, מפני שהיא מתכתבת בהצלחה עם רוח השטות שאפיינה את גלי המחאה בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70.

 בסוף זה יישמע כמו "אוינק אוינק"

אחד הביטויים השגורים ביותר בפיהם של המהפכנים האמריקנים הצעירים בתקופה סוערת זו היה "חזיר". המילה "חזיר" שימשה כתוספת קבועה שהוצמדה לכינויי גנאי אחרים, בצירופים חינניים כגון: "חזיר פשיסטי", "חזיר קפיטליסטי", "חזיר בורגני", "חזיר בן זונה", וכדומה. חלק מהביטויים, כידוע, שרדו עד היום ("קפיטליזם חזירי", למשל).

הראשון ששם לב לכך, היה כוהנם הגדול של הרדיקלים הצעירים, הפילוסוף הרברט מרקוזה. באחד מספריו, הוא התייחס לתרומתו הייחודית של ה"חזיר" ככינוי גנאי, ואף עודד את הסטודנטים המרדנים להוסיף ולהשתמש בו בכל הזדמנות. "כאשר אתם מכנים מושל מסוים מר חזיר, או קוראים לפוליטיקאי אחר אדון חזיר", הוא הטיף להם, "בסוף כל מה שיצא להם מהפה יישמע לציבור הרחב כמו אוינק אוינק!".

רדיקל מפורסם אחר, שאול אלינסקי היום יש הסכמה כללית שהצדק היה עם אלינסקי, ולא עם מרקוזה. שרידי המהפכנים האמריקאים, שעדיין מסתובבים עם זקנים, ג'וינט, וחולצות הנושאות הדפסים של חזיר עם סימן של דולר על הבטן, נתפסים כאידיוטים גמורים. לעומתם, הרדיקלים האמיתיים, מהסוג שאלינסקי טיפח בספריו, דווקא תפסו עמדות חשובות, חוללו פה ושם שינויים מהותיים במבנה החברתי, ואחד מהם אף היה לנשיא המעצמה הגדולה בעולם.

אמנות או גרפיטי אינפנטילי?

הלקח החביב שאפשר ללמוד מהויכוח הישן בין מרקוזה ואלינסקי בעניין הטחת עלבונות וכינויי גנאי כביטוי למחאה, הוא שהשימוש בהם מעיד יותר על המשמיץ, מאשר על המושמץ. במילים פשוטות, הבא ללעוג יוצא אידיוט, והמתאמץ להעליב יוצא טמבל, למרות המאמץ לשוות לוולגריות ארומה של חשיבה ביקורתית. ואכן, כיצד ניתן להתייחס לתערוכה הנושאת את השם "איווט", שכל כולה לעג רעשני באצטלה פסאודו-אינטלקטואלית של "אמנים מגיבים לליברמן", אם לא כאל גרפיטי אינפנטילי של תיכוניסטים, "המגיבים" בלעג למנהלת התיכון בלילה שלפני היום האחרון ללימודים – ועוד חושבים שהם מתוחכמים?

ואנקדוטה קטנה לסיום: אחד מבכירי המציגים בתערוכה הוא אמן מפורסם ומורה דגול לציור. בוגרי המכללה שבה הוא לימד שנים ארוכות, מספרים שלפני כמה שנים נתלה בקרבת המכללה שלט דמוי גרפיטי, ועליו כיתוב מגוחך הלועג למורה בהומור. באופן משונה, היצירה נעלמה בתוך פחות מיממה. כמה מבוגרי המכללה טוענים שהמורה הדגול פשוט לא יכול היה לשאת את העלבון והפגיעה במעמדו. לפתע פתאום נשכחו הדיבורים המתוחכמים על חופש הביטוי והמחאה ופג תוקפם של ההסברים המלומדים על האמנות המחתרתית. חיש קל נשלח מי שנשלח והשלט הוסר כלא היה. עד היום אין איש יודע מה עלה בגורלה של יצירת המופת הנעלמה. עכשיו נראה את המורה הנערץ מעז לבוא בטענות ליועץ המשפטי לממשלה, אם זה באמת יחליט להסיר את עבודתו מהגלריה כי שר החוץ נעלב.