ישנם הטוענים כי על פי ההלכה חובתם של אזרחי ישראל ושל מדינת ישראל לפעול לסיוע לנזקקים. ההתבססות ההלכתית לחובת האזרחים היא על דברי הרמב"ם בספר המצוות, ובאשר למדינה בהלכות מתנות עניים. לטענתי, ההוכחה לחובת המדינה אינה נכונה משום שאין שום חובה כזו על המדינה. "כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה... מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה.."
החובה היא על האדם הפרטי ועל ציבור כקהילה. תהיה זו טעות להשליך מההלכה הזו למדינה. המדינה היא לא ראש קהילה. המדינה בשפה ההלכתית היא מלך. האם למלך יש חובה לסייע לעניים? תפקידיו של המלך במקורות הם לבסס את מלכותו כדי להשליט סדר וחוק, וכדי לצאת למלחמות.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף טז עמוד א: "כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! - אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. - אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. - אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד..."
מניין שמוטלת חובה על המדינה לדאוג לפרנסת החלשים? אדרבא, ניתן לומר שהתורה מדגישה במצוות רבות שיש אחריות ציבורית על העניים, וכל פרט מחויב להרגיש את המחויבות הציבורית הזאת. העברת האחריות אל המדינה, כרגולטור שאחראי בין היתר לדאוג לחלשים, יהפוך אותנו לחברה קהה ונכה רגשית וחברתית. אדם יוכל לצבור הון וליהנות מהחיים כי "המדינה", מין גוף ערטילאי, היא זאת שצריכה לדאוג לעניים שהוא לא רואה ממטר.
האחריות שההלכה מטילה על הציבור כקהילה צריכה ליפול על כתפי הארגון הקהילתי הקטן ביותר שישנו. אם ישנן קהילות מוגדרות, מחוזות עירוניים וכד' (כפי שיוצר ראש עיריית ירושלים ניר ברקת), ואם לא – לכל היותר עיריות. המשמעות המילולית של "עניי עירך קודמים", היא שמצוות הצדקה אמורה לעורר רגישות חברתית והמקום הטבעי לכך הוא אצל אנשים שגרים בסמיכות, חולקים את אותם שירותים ציבוריים, אולי אפילו נתקלים אחד בשני וכד'.
העברת העניין ל"מדינה", היא הפשטה שלילית של אנשים מאישיותם והכנסתם לתוך קטגוריה או תווית. מול אדם יש "עניים" או "אוכלוסייה חלשה", ויש "מדינה" שנותנת "קצבאות". הגדרות מעורפלות שאין שום דבר אישי ואנושי בהן. אדם שמתפרנס טוב יכול לחיות את חייו בלי להיזכר לרגע שיש אנשים עניים והנתק בינו לבין החברה שבה הוא חי הולך וגדל.
אם מדברים על כלכלה לאור ההלכה נראה לי ראוי יותר שהעירייה תגבה מס פרוגרסיבי נפרד לקופה שמטרתה היא ביעור העוני. גובה המס ישתנה בכל חודש על פי צרכי העניים. באופן זה כל אדם המשלם מס ידע ויחוש בכל חודש את מצב העניים בעירו. העירייה תמפה את העניים בעיר, לא על פי מדד העוני הקיים, אלא על פי רף מינימום נדרש לקיום סביר. אלו שמצויים מתחת לרף זה יחולקו לשתי קבוצות – בעלי כושר השתכרות לא ממוצה ואלו שאינם יכולים להשפיע על מצבם הכלכלי כגון זקנים וחולים. אלו שאינם יכולים להשתכר יקבלו תלושים לרכישת מוצרים על פי צרכיהם בעסקים מקומיים. עבור אלו שיכולים להשתכר תקצה העירייה משאבים מאותה קופה ליצירת מקומות עבודה ולעידוד עסקים מקומיים להעסיק את אותם עניים תמורת פטור מהמס לקופה. מובן שהמס הנוסף אינו הכבדה נוספת על הציבור משום שהמיסים למדינה יקטנו כאשר הטיפול בעוני יצא מידיהם. לתושבים המקומיים יהיה אינטרס נוסף לפעול למיגור העוני (מעבר לערך המוסרי הפשוט) – ככל שיותר עניים יזכו לפרנסה יקטן שיעור המס הנגבה מהם.
יש שיטענו כי אנשים לא יהיו מוכנים לקבל עזרה שכזו ואינם מוכנים שיאלצו אותם לעבוד לפרנסתם במקצועות שאינם נראים להם. על כך חשוב להבהיר: מי שנתמך על ידי הציבור לא יכול להציב תנאים איך יקבל את הצדקה. ההלכה היא מצפן ערכי, כיצד לסייע מבלי להשפיל ומתוך כבוד מקסימאלי לנזקקים. אבל ציבור בריא לא יסכים לתמוך באנשים שאינם מפרנסים את עצמם למרות שהם מסוגלים לכך, וזו זכותו. מי שיעדיף לא לקבל עזרה במציאת פרנסה רשאי לעשות כרצונו, אך אז אין חובה ציבורית כלפי מצבו הכלכלי.
