בתגובה לחומרי הקריאה מיום הלימודים בשבוע שכותרתו הייתה "ישראל והמערב: תיאולוגיה ופוליטיקה" כתבתי שהעיסוק בזהותה הדתית של החברה האמריקאית בהקשר של מדיניות החוץ של ישראל נראה לי תמוהה ( בעיקר בתגובה לפרק "ארץ הקודש בהיסטוריה הרוחנית של אמריקה" של משה דיוויס מתוך "ארצות הברית והערגה לציון") . בתור אדם חילוני אשר מבסס (או משתדל לבסס) את החלטותיו, דעותיו וערכיו על הגיון בריא לא הצלחתי "לפתוח את הראש" לכך שאחד העמים הכי מתקדמים טכנולוגית, הכי ליברליים וחופשיים מושפעים במידה כה ניכרת מדתם. אני בכוונה כותב כאן בלשון עבר, הרצאתו של מר יורם אטינגר "ארצות הברית ומעמדה המשתנה בעולם ויחסה לישראל" (שהתקיימה ב13/3) פקחה מעט את עיני במובן הזה. בהרצאה הביא אטינגר המחשות יומיומית ופוליטיות פשוטות אשר עזרו לי, יותר מכל טקסט מעמיק, להבין שנוצרים רבים בארה"ב פועלים בכל המישורים של חייהם על פי ערכי הדת שעליהם גדלו. 

 את ההבנה שיתכן כי ישנם דברים בגו חיזק בי פרק 3 בספר "אירוערביה" של בת יאור "קליעת החוטים". תוך כדי הקריאה לא יכולתי שלא להשוות את הממד הדתי זהותי ביחסי ארה"ב ישראל לממד הדתי זהותי ביחסי אירופה והעולם הערבי. העובדה שהנצרות האירופית כרתה ברית עם העולם המוסלמי בעוד ארה"ב כרתה ברית עם מדינת ישראל מעלה תהיות. העובדה שגם מדיניות באירופה מושפעת מרבדי עומק נוצריים דתיים גורמת לי לחשוב שלאלו חשיבות רבה בהבנת במערכת המדינית הבין לאומית. 

לאור ההבנה שתיארתי כאן אני תוהה האם יש לראות בחבירתה של אירופה לעולם המוסלמי כישלון של מדיניות החוץ הישראלית או שמא מדובר בהבדל זהותי כל כך עמוק שאין לנו היכולת להשפיע עליו. יתכן שישנה אמת בשתי האפשרויות, זו לדעתי האפשרות הסבירה. 

לצערי אין לי כרגע טענה שבעזרתה אוכל לבסס את הטיעון שמדובר בשילוב של כשל מדיני ונסיבות שאינן תלויות בנו. עם זאת, סביר להניח שכל ישראלי חילוני (כמוני) שניגש להבנת יחסי אירופה-ישראל ויחסי אירופה-העולם המוסלמי עושה זאת מתוך נקודת מבט חילונית אשר בוחנת אינטרסים כלכליים ופוליטיים בלבד. נקודת המבט החילונית הזו מניחה שקיים נתק בין ההוויה הדתית של חברה מסוימת והמדיניות של הנהגתה ולכן אפילו לא מנסה לבחון ממדים זהותיים עמוקים. כמו כל הנחה מחקרית, עלינו לשאול את עצמנו האם היא נכונה. יתכן שאנו מסתכלים על עולם דתי בעיניים חילוניות? 

לסיכום, ה"התפכחות" הקטנה שעברתי (אם כי טרם השתכנעתי סופית שלרבדי עומק השפעה כה מכרעת על מדיניות...) מעלה בי את המחשבה הבאה: אם כולם מבססים את המדיניות שלהם על רבדי עומק דתיים וזהותיים בנוסף לאינטרסים רגילים, למה אנחנו (בעיקר החילוניים שבינינו) כה מפחדים לעשות את אותו דבר?