ב-15 לינואר השנה, האו"ם הכריז באמצעות חשבון הטוויטר הרשמי שלו כי 2014 היא השנה הרשמית של סולידריות עם העם הפלסטיני. הכרזה זו תפסה את תשומת ליבי והחלטתי לבחון לעומק את ההכרזות הקודמות של האו"ם. מצאתי את עצמי נובר ברשימה נאה של מטרות אותן האו"ם הציב לנגד עיניו. כך למשל התברר לי כי 1961 הייתה שנת הבריאות והמחקר הרפואי, 1986 שנת השלום העולמי, 1998 שנת האוקיינוסים, וכן הלאה. המכנה המשותף? עד לשנה הפלסטינית מעולם לא הייתה שנה שעסקה בקבוצה ספציפית - כל השנים שקדמו להכרזה הוקדשו להעלאת קרנם של הזכויות האוניברסליות, השלום עולמי ומשאבי הטבע השונים. הטיבטים, הבוסנים, הסורים, הצפון קוריאנים, אנשי חבל דרפור, ועוד קבוצות המצויות בסכנת חיים מתמדת, יכולים רק לעמוד בצד ולקנא בזכות שנפלה בידי הפלסטינים. אני מניח שאם היו שואלים אותם, הם היו מתחלפים איתם בשמחה; תנו לנו שנה על שמנו וקחו מאיתנו את רצח העם, מחנות העבודה, פשעי המלחמה, האונס, הרעב והאפליה השיטתית. ומה לגבי עמים שאין עוררין שעברו ג'נוסייד וטיהור אתני במאה האחרונה? ובכן, האו"ם לא מצא לנכון לייחד להם שנה משלהם, אבל מסתבר כי 2008 הייתה, בין השאר, שנת תפוח האדמה.
החלטתי להמשיך במסעי בין מערכי האו"ם השונים ועצרתי בתחנת מדד האו"ם להתפתחות אנושית לשנת 2013. המדד מורכב מפרמטרים שונים כגון התפתחות אנושית, שיוויון בין המינים, עוני ועוד. מתוך 187 מדינות, הגדה המערבית נמצאת במקום ה-110 - בהחלט לא הכי טוב אך גם לא הכי גרוע. לשם השוואה שכנתנו ירדן, שאינה סובלת מכיבוש או לחימה כלשהי, נמצאת במקום ה-100. באופן מפתיע סוריה ומצרים מדורגות מתחת לגדה המערבית במקומות ה-116 ו-112 בהתאמה. לגבי המדינות שמנינו קודם לכן: בוסניה (81), דרפור (נכללת תחת סודן- 171), טיבט (נכללת תחת סין- 101) וצפון קוריאה (האו"ם לא הצליח אפילו לאסוף נתונים). ובכן, יש 77 מדינות שעל פי מדד האו"ם מדורגות מתחת לגדה המערבית ובכל זאת, השנה הראשונה שתוקדש לקבוצה כלשהי בעולם, תהיה שנת 2014, שנת הפלסטינים.
מאין כל זה נובע? מדוע הפלסטינים זוכים להצהרות והכרזות שהעמים שזקוקים להן או זקוקים להן יותר, יכולים רק לחלום עליהן? ייתכן והתשובה לכך נעוצה בהגדרה העדכנית לזכות להגדרה עצמית. ההגדרה הקלאסית מתקופת נפוליאון דרשה שני מאפיינים מצטברים: האחד, על העם להיות בעל מאפיינים אתניים משותפים וייחודיים. השני, על חברי הקבוצה לחוש תחושת שייכות ורצון להגן על מאפייניה האובייקטיביים השונים. אם הדעות חלוקות לגבי השאלה האם הפלסטינים עונים על הקריטריונים הללו, הרי שבשנת 1970 האו"ם קיבל את החלטה 2625 שאיפשרה לפלסטינים לחסות תחת הגדרה חדשה ורלוונטית יותר. ההחלטה מתייחסת לעמים הנתונים תחת כיבוש או תחת שיטה זרה דומיננטית, ומציבה בפניהם מספר אפשרויות פעולה אותן אמנה בהמשך.
תחת התמורות של שנות ה-70, הזכות החדשה עוררה רצון להגדרה עצמית גם בקרב מי שאינם נמצאים תחת שלטון זר. אם בעבר הזכות נולדה בהקשר הקולוניאלי, כיום הזכות חלה בפועל על כל העמים באשר הם. כך חזינו בהתפצלות יוגוסלביה, ובקוויבק, פרובינציה קנדית המתנהלת על מי מנוחות בדרך כלל, שביקשה להתנתק מקנדה. לא מן הנמנע כי בעתיד נחזה בעמים נוספים, דוגמת הקטלונים, המבקשים להאחז בהגדרה העדכנית לזכות להגדרה עצמית ומעצימים את דרישותיהם כלפי המשטר הקיים. האם ייתכן כי ברצונו למגר את תופעת הקולונילזציה מהעולם, האו"ם פתח פתח לסכסוכי גבולות חדשים?
מה תוכן הזכות עבור עמים הזכאים להגדרה עצמית? לפי סעיף 5 להחלטה 2625, קיימות שלוש אפשרויות למימוש הזכות: הקמת מדינה ריבונית; השתלבות עם מדינה אחרת; כל סטטוס שייקבע בחופשיות בין הצדדים. המצב הראשון הוא המורכב ביותר בשל הפגיעה הטריטוריאלית במדינה קיימת. סעיפים 8-9 להחלטה יוצרים פרדוקס שכן הם קובעים כי הזכות להגדרה עצמית אינה מקנה את הזכות לפגוע בעצמאות או בשלמות הטריטוריאלית של מדינה. על-מנת ליישב את הסתירה הוצעו מספר פרשנויות ל"הקמת מדינה ריבונית": הראשונה, מימוש הזכות באמצעות יצירת אוטונומיה, והשניה, יצירת שלטון ייצוגי כולל, כך שהללו לא יפגעו בשלמות הטריטוריאלית של המדינה. המשפט הבינלאומי יכריע בכל זאת לטובת הקמת מדינה ריבונית פיזית כאשר המיעוט יסבול מהשמדת עם או רדיפה.
אך מה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני שאינו עונה על אף אחת מהחלופות האפשריות? נדמה שהאו"ם והמשפט הבינלאומי שרויים במבוכה. מעניין לבחון בעניין זה את החלטה מספר 2 של טריבונל יוגוסלביה שקבע כי ליבת הזכות להגדרה עצמית מעוגנת במישור הפנים מדינתי תחת זכויות המיעוטים, אך כל עוד המדינה לא מעוניינת להעניק עצמאות למיעוט לא ניתן לכפות זאת עליה. וכך, כאשר כל הכלים המשפטיים שעומדים בפני המשפט הבינלאומי והאו"ם אינם רלוונטים, ובמקום לפנות ליצירת שיח אמיתי ושיוויוני בין הצדדים, אנחנו עדים ללחץ הולך וגובר מצד האו"ם שתחילתו בגינויים קבועים ושיאו בהכרזה על שנת 2014 כשנת הפלסטינים.
ובנקודה זו נדמה לי כי המלך והמלכה, האו"ם והמשפט הבינלאומי, עירומים. רצונם הכנה להסדיר את הגבולות הפיזיים של מדינות ולאומים רק הגביר את סכסוכי הגבולות וימשיך לערער את היציבות העולמית. עמים כיום נתלים בזכויותיהן המשפטיות הבינלאומיות כמוצא ראשון, וזאת במקום לבכר את השיח ומציאת הבסיס המשותף. וכך, במקום שהאו"ם יהווה אוזן קשבת לכלל הלאומים ואף יכריע כשיצטרך לכך, הוא כבר אינו מהווה מוסד אובייקטיבי בעיני רבים. מדוע עם כן האו"ם מעדיף את החלש הפלסטיני ולא את שאר חלשי העולם? ייתכן והתשובה לכך נעוצה בכלל בישראל ובמטפורת הכיתה: כשהכיתה האוניברסלית מורכבת מבריונים דוגמת סין סוריה וצפון קוריאה, ילדים לא פופולארים דוגמת סודן, נוח להיטפל לילד רגיל לספוג מהלומות.
