הפציפיזם והאוניברסליזם חסרי האחריות של המערב הפוסט-נוצרי פוגשים את הכוחנות המוניסטית של האיסלאם. רק ישראל מאמינה באחריות ובתיקון עולם
המפתח להבנת היחס הזה אינו אובאמה, גם לא אביו המוסלמי אלא דווקא אמו.
הנוצרייה חוצת הגבולות שמגיעה לקניה ולאינדונזיה, זו מהסיקסטיז ששרה עם חבריה בכיכרות עד ערפול חושים לעשות אהבה ולא מלחמה, מייצגת חזון אוניברסאלי שבו - כמו בנוטופיה של מוערץ הימים ההם ג'ון לנון - אין מדינות, אין דת, אין בשביל מה להרוג או להיהרג, כולם חולקים את העולם בשווה ובשלום.
את החזון הזה שינק משדי אמו, ישמע אובמה ביתר העמקה בבגרותו, מהאליטה האינטלקטואלית שעיצבה אותו בהארווארד ובשיקגו, ואחר כך ישמיע אותם בעצמו באין ספור נאומים רהוטים כמו זה בקהיר:
"כל סדר עולמי שיחתור לשים אומה או קבוצה מעל אומה או קבוצה אחרת, מועד מראש לכישלון. על כן, תהיה אשר תהיה דעתנו על העבר, אסור לנו להיות שבויים שלו. עלינו להתמודד עם הבעיות שלנו באמצעות שותפות; עלינו לחלוק יחד את הקדמה."
"קץ ההיסטוריה" הזה כפי שכינה זאת פוקויאמה, גם הוא משיקגו, הוא גם חלומו הוורוד של השמאל האירופי, המונע משאיפות ניאו-מרכסיסטיות, לעולם בו הצדק והשוויון יבטלו את המעמדות, הזהויות והדתות.
החלומות הללו של הקומינטרן החדש, מבוססים על שני יסודות נוצריים עתיקי יומין שעדיין מהדהדים במערב החילוני: אוניברסליזם שנולד עם בטול הבחירה בישראל והאפשרות לכל יחיד להצטרף לקהילת המאמינים, לכנסייה. וביטול המצוות, ביטול הדרישה מהאדם למעשים, לשם תיקונו הוא, ותיקון העולם כולו. העולם הזה ממילא נולד בחטא, ישועת הנפש צפויה בעולם הבא. בינתיים -אפשר רק לכפר, כמו שעשה האלוהים עצמו על הצלב, בקרבן אישי ובחסד ללא אבחנה, לרבות הגשת הלחי השנייה לרע ולאויב, כציוויו של ישו בדרשתו על ההר.
דת הכניעה
מול התפיסות הנוצריות הללו, חוזר ומתחזק בעשרות השנים האחרונות האסלאם. הוא לא מופיע כגורם מקומי, ולא מסתפק בטיעונים פוסט-קולוניאליים כנגד המערב. יש לו חלום אוניברסאלי משלו, בו יהפוך היוניברס לדאר-אל איסלאם.
בחזון הזה האלוהים הגדול והרחוק הוא המנהיג היחיד. האדם נדרש לדבר אחד: להיות מוסלם ובתרגום מילולי, להיות כנוע, כניעה מוחלטת. לקיים את ציווי האל, ולהכיר בגדולתו. לא להיות שותף לאל, ובוודאי לא להתווכח עם הצו האלוהי, כמו בסיפור התנ"כי המופלא על אברהם וסדום. החסד שבגרסה הפרוטסטנטית בא לידי ביטוי בהצלחה כלכלית, ויכול להביא ליוזמה ויצירה - לא קיים אצל האל הרחום המוסלמי. להפך, המונותיאיזם האדוק מתורגם למונרכיזם משטרי: שלטון של היחיד, ללא דיאלוג או הרמוניה עם הרבים.
הח'ליף, כמו האל, הוא החזק ביותר, האלים והמדכא שבידיו כל המפתחות. אנטי תזה לדמוקרטיה, מורשת המהפכה הצרפתית או לסמכות האדם בחוקה האמריקאית בסגנון "We the people": שלטון אללה, על ידי אללה, למען אללה. הדרך לאוטופיה המוסלמית הזו לא עוברת במיסיון ושכנוע אלא בחרב ובג'יהאד."דין מוחמד בסיף" היא אמירה תיאולוגית מהותית, בנוסף להיותה עובדה היסטורית מובהקת.
בתווך התנגשות הציביליזציות הזו נמצאת כיום ישראל. מדינה קטנה, המייצגת ציביליזציה גדולה בפני עצמה. האמא האמיתית מותקפת באופן פרדוקסאלי על ידי שתי בנותיה כחסם היחיד והאחרון לגאולת העולם. זו המוסלמית רואה בישראל שטן יודו-נוצרי קטן שתקע שורשים בלב דאר-אל אסלאם, מוצב קדמי של שחיתות מערבית המונע את השלטת האל והשריעה על העולם, וזו הנוצרית רואה ביצהר את סיבת הקיום של הכור בבושהאר, ותופסת את קיומה של ישראל כמפר את תקוות השלום העולמי שלה.
החזון הישראלי
האמת שגם לישראל יש חזון אוניברסאלי, וגם בו גר זאב עם כבש. אך למימושו נדרש האדם והעולם לתהליך של תיקון. אחרת, כמו בבדיחה הידועה, יצטרכו להחליף כל יום את הכבש. הדרישה לתיקון נובעת בתרבות היהודית מההכרה בפוטנציאל השלילי של האדם. מהאפשרות שגן עדן, ללא עבודה ושמירה, יהפוך לגיהינום עלי אדמות. את הפוטנציאל האנושי הזה של הרוע, עם ישראל מכיר על בשרו מאות שנים.
ישראל המודרנית מייצגת רגישות מוסרית ותביעה מוסרית עצמית בלתי פוסקת. גם אם לעיתים יש לתביעה זו הופעות מוגזמות, היא נשענת על בקשת האמת והצדק, בהנחה ברורה שיש כאלו, לא מוסר רלטביסטי נטול אמת המצדיק כל נראטיב, ולא ביטול הדרישה המוסרית שבאדם בשם אללה. להפך, החברה הישראלית מייצגת אמונה באדם, כמי שיכול לדרוש את האמת ולרדוף צדק - וככזה היא מטילה עליו להתמודד עם העוול והרוע. להתמודד בפועל, במעשים, ולעיתים גם במלחמת חרמה עד חיסולו המוחלט כחלק מתיקונו של העולם.
כל צעד בהתפתחותה של ישראל, שהתנער לא מכבר מאפר השואה, מבשר תיקון עולם. מייצור טפטפות לחקלאות ועד ארגוני זכויות אדם, מ"הסיליקון ואדי" הקטן שהולך ומשיג את ה"סיליקון וואלי" הגדול, ועד ליצירות ספרות והגות – כולם מוכוונים לתיקון החברה והחיים ומייצגים דת
ותרבות הרואה באדם שותף פעיל לבורא עולם, החפץ בפיתוחו ובשגשוגו. לא בהכנעתו בנוסח המוסלמי או בייאושו מהעולם בגרסה הקתולית.
שנים של הרוגים ונהרות דם במאבקים של מוסלמים בינם לבין עצמם, וכישלונו המהדהד של הפיגיון הערבי כנגד המדע והטכנולוגיה המערביים בעת החדשה, לא הביאו את חכמי האסלאם להרהורים חדשים על עקרון החרב המקודש. מיליוני ההרוגים במלחמות העולם במאה ה-20 פוסט עידן הנאורות, הביאו את האינטלקטואלים במערב לפתח פרדיגמות פוסט מודרניות על האדם והחברה, כאלו המקדמות בפועל את ההתנגשות הבאה ומרחיקות את החלום האוניברסלי.
דווקא העיסוק וההתבוננות בהתמודדות של ישראל, עשוי לתרום לאנושות למחשבות דתיות חדשות וחיוניות על תפקידו של האדם בתיקון האנושות ועל תפקידה של ישראל.
היא לא הבעיה, היא הפתרון.
