הזכות שלנו לחיים, שדוברינו מציגים בכל במה בינלאומית, היא דבר שמוטב שלא ייאמר. כשאנו מבקשים את תמיכת העולם עלינו להפסיק לחשוש ולהתחיל לדבר בשם הצדק והמוסר

הדרישה הדיפלומטית של בנט, כמו זו של רה"מ בנימין נתניהו בהופעותיו המתוקשרות, הייתה למעשה הזכות לחיים. זו כמובן דרישה בסיסית וצודקת, והיא אף התקבלה: "אנחנו תומכים בזכותה של ישראל להגנה עצמית", נאמר שוב ושוב על ידי ראשי מדינות זרות. בהיסטוריה היהודית הלא רחוקה היא אמנם לא הייתה מובנת מאליה, אבל בשיח הדיפלומטי הנוכחי הדרישה הזו ככל הנראה איננה מספקת ולעתים חוזרת אלינו כבומרנג. 

במאה ה-17 גיבש הוגו גרוטיוס את "הזכויות הטבעיות" והפך אותן לבסיס במשפט הבינלאומי. הראשונה והטבעית מביניהן ביותר היא הזכות לחיים. גם הצהרת העצמאות של ארה"ב מ-1776 קבעה את הזכות הזו, שהפכה ליסוד המשטרים הדמוקרטיים במאה ה-19: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם - וביניהן הזכות לחיים". 

משמעות הדרישה מהעולם הנאור שיכיר בזכות האלמנטרית הזו היא ערעור על היותה מובנת מאליה גם ביחס ליהודים. ממילא, תביעה כזו מחלישה את זכותנו. ישראל לא צריכה להודות לגברת אנגלה מרקל על שנאותה להסכים הפעם על זכותנו לחיות, ובוודאי לא לראות בכך הישג מדיני מזהיר. 

יתרה מכך, כשהשגריר הישראלי באו"ם או בארה"ב מפעיל בשידור חי את הסירנות ומסביר שחיי אמו בגדרה בסכנה, הוא כבר עובר לדבר בשם זכות הפרט לחיים - ולא בשם הזכות של כלל הציבור. השימוש בזכויות הפרט נראה מפתה ברגע הראשון - הנה אפשר להסביר לאירופים באמצעות שפה שהם מבינים - אבל בכך משטיחה הדיפלומטיה הישראלית את השיח כולו ומעמידה בשוויון את כל הצדדים המעורבים. 

במרחב הזה של השיח כבר לא שואלים באירופה הפוסט-מודרנית מי צודק, ואפילו גם לא מי התחיל. האינפלציה שעברה הזכות לחיים מטשטשת את כל הקווים המוסריים. לשווא ניסו הדוברים הישראלים לציין שצה"ל ירה למקומות מאוכלסים לאחר אינספור אזהרות ולנוכח העובדה שחמאס שיגר משם טילים על ישראל. זה גם לא משנה אם הזכות לפעול כן כתובה באמנת ז'נבה שחור על גבי לבן. 

אדם הוא אדם ורצח הוא רצח, והעיקר הוא "תנו לחיות לִחְיות". בשם העיוות המושגי הזה הודיע השבוע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף דני עפרוני, שהוא מתנגד עקרונית לעונש מוות גם למחבלים רצחניים ביותר. זהו אותו פרקליט שבהנחיותיו הרגנו רבים בשבועות האחרונים, אבל רק בגבולות ההגנה העצמית – בשום פנים ואופן לא ממקפצת המוסר והצדק. 

אפילו האקטיביזם המוסרי שהביא ל"מכה מקדימה" (מה שמכונה בנוסח היהודי העתיק "הבא להרגך השכם להורגו") בששת הימים הולך ונעלם.

זה בדיוק מה שאמר לנו שארל דה-גול במלחמה ההיא, כשהודיע שיעמוד לצדנו ויגן עלינו, ובו בזמן הוא יגנה אותנו אם נכה ראשונים. בסוף הוא הטיל עלינו אמברגו. 

זה גם מה שאמר לנו הנרי קיסינג'ר במלחמה שאחריה - "אל תעזו להתחיל". כידוע, שילמנו על כך ביוקר רב. אגב, זה מה שאומר לנו ג'ון קרי היום באובססיביות ובמשיחיות: תראו, נתנו לכם מדינה, אבל אל תגזימו - לא התכוונו ליותר מהזכות לחיים. באירופה זה באמת לא הלך כל כך איתכם ולכן הסכמנו שתגיעו לפלשתינה, אבל התכוונו בעיקר לזכות שלכם לחיות כיחידים. ואם כבר הקמתם מדינה, אז כמה שפחות על חשבון חיי האחרים כאן - ובפרט שהם פורצי הדרך האמיתיים אל החירות, כפי שהסביר לא מכבר ח"כ אחמד טיבי במערבית משובחת על השאהידים. 

שיח זכויות זה הוא מעגל סגור, וכדי לצאת ממנו צריך לעלות קומה לדיפלומטיה של צדק ומוסר. דווקא במערכה הזו מול עזה זה היה אמור להיות הרבה יותר קל. האידיאולוגיה של הג'יהאד, שיסודה הוא רצח וחורבן בשם האל, היא לחם חוקה של המנהיגות הנבחרת בעזה. פירושה של דיפלומטיה התובעת צדק היא להתעקש מול העולם על ההבחנה בין טובים ורעים, צודקים ובלתי צודקים בעימות הזה; זהו ניסיון להסיר מחמאס את המסכה של "לוחמי חירות" ולהילחם על ההכרה בכך שארגון הטרור והרוב העצום של אוכלוסיית עזה שבחרה בו ותומכת בו הינם שותפים בכירים בציר הרשע. 

המערב עדיין לא מרגיש סכנה קיומית, גם אם יש מקומות בבריסל או בפריז שאזרחים לא יסתובבו בלילות בנחת. הוא גדוש ביסודות תרבותיים של צדק, תרבות ודת, ודווקא באלו הוא מצוי במבוכה מוסרית עמוקה. נכון וכדאי לתת לו מענה ברבדים הללו