אם לא נרוץ להפסקת אש, אנחנו יכולים לייצר פירוז אמיתי בעזה, גם בלי להיכנס למקומות צפופי אוכלוסין. תוכנית שליטה
חישוב מאזן הפגיעות - המדוברר על ידי הגורמים הרשמיים אצלנו - הוא ניצחון טקטי בלבד. בצד הישראלי - עם קצת פחות ניסים - זה יכול היה להסתיים אחרת לגמרי, ואצל שכנינו הנזקים הללו, רבים ככל שיהיו, יכוסו בשמחה על ידי הנפט הקטארי בליווי תזמורות סיוע בין לאומי.
החמאס יוצא מהמערכה הזו עם אותה תובנה שהוא יצא מהפסקת האש ב-17 לינואר בתום 'עופרת יצוקה', שהיא גם אותה תובנה של הפסקת האש מה-27 לנובמבר בתום 'עמוד ענן': ברצותו, הוא יכול באמצעים דלים יחסית לשבש את חיי ישראל כולה בעלת האמצעים החדישים ביותר. נכון, עם השלטון הנוכחי במצרים השונא את החמאס ומחזיק את המעבר הדרומי, נכפו על חמאס תנאים מעט יותר קשים; אבל המאזן האסטרטגי במזרח התיכון הופר לרעת ישראל.
ישראל העמיקה את מעמדה בשכונה כשחקן מתגונן, שאינו מסוגל, אפילו מול ארגון טרור קטן במרחב מצומצם יחסית, להביא לשינוי בתנאי השטח ולהפוך לגורם אזורי פרו אקטיבי ומרתיע.
יהיו שיאמרו שלא היתה לנו ברירה. אם היינו נכנסים לעזה – מה היינו עושים שם? אם היינו ממשיכים הכתישה האווירית – לאן כל זה היה מוביל?
ובכן, יש אלטרנטיבות. היה אפשר – ועדיין רצוי - להביא את עזה למודל הקיים ביו"ש – שליטה מרחבית ישראלית בשטח ובמעברים החיצוניים, יחד עם ניהול עצמי שלהם ושיתוף פעולה בכל הנוגע לחיים האזרחיים בלבד.
על פי הצעה זו, יש להזיז את גבולה הצפוני של הרצועה דרומה 5-6 קילומטר, בפרט באזור הצמוד לחוף, ולהשתלט במקביל על המרחב הפתוח והלא-מיושב שבין רפיח לחאן יונס (פילדלפי חדש, אבל רחב הרבה יותר ולא בגבול עם המצרים).
כך ישראל היתה מבודדת את הקשר לסיני ולמצרים - מקור מרכזי של הברחות הטילים החדישים, מפקחת מקרוב על המתרחש בתוך הערים ועל הדרך מייצרת סטנדרט חדש - התנהלות מול רפיח כקנטון נפרד (העברת כספים ואמצעים נפרדת אליו) – צורת התנהלות אותה נוכל להחיל בהמשך במידת הצורך גם על אזורים אחרים על פי העקרון של עבודה מול גורמים לוקאליים ולא מול השלטון המרכזי החמאסי.
אפשרות נרחבת יותר היא זו הצועדת בעקבות תוכנית "חמש האצבעות" של ממשלת רבין הראשונה, וכוללת ביתור הרצועה בשני מרחבים נוספים - בין חאן יונס לדיר אל בלאח ובין דיר אל בלאח לעזה. בכך תחיל ישראל ברצועה את המודל הקיים כיום למעשה ביהודה ושומרון, בו ישראל משמרת את השליטה המרחבית משיקולי ביטחון ומאפשרת התנהלות עצמית מלאה בקנטונים נפרדים.
פירוז כזה של הרצועה, עם תפיסת שטח,
הינו 'מטבע' אמיתי במונחים אסלאמיים. בעינינו תפיסת שטח נראית ככאב ראש ולא כהישג, אך בעיני העולם הערבי גביית מחיר בשטח היא עשייה משמעותית, לאין ערוך יותר מהריסת בניינים. תפיסת שטח כזו אינה מחייבת כניסה לאזורים המאוכלסים בצפיפות, והוא מאפשר החזרת השקט בגזרה הזו לטווח ארוך.
ההתנהלות במהלך המבצע וגולת הכותרת של הסיום הנוכחי ממשיך את הסבבים הקודמים וחושף את חולשותיה העמוקות של ישראל: ההתמודדות הבעייתית במישור האתי והדיפלומטי, חוסר היכולת למגר את קיני הטרור, ההכרה דה פקטו החמאס ועליית רף הספיגה של טילים לעורף הישראלי.
כולם בשכונה רואים, רושמים ומכינים את עצמם בהתאם למערכה הבאה.
סיום עם פירוז בפועל של הרצועה הינו שינוי הכיוון הדרוש. הוא היה תורם רבות למיצוב מעמדה של ישראל במזרח התיכון הבוער לנגד עינינו, ככוח אזורי חזק, נחוש ופרו אקטיבי. כדי להשיג זאת, על מנהיגינו להיאזר בסבלנות מספיקה, באורך רוח ובאומץ ציבורי.
