כניסה סטודנטים / בוגרים
הפרלמנט האירופי. סלידה מכל מה שריח לאומיות נודף ממנו.
בעיית הלאומיות היא בעיה כואבת ומטרידה בעולם כולו. הרעיון בבסיס מדינת הלאום קובע שכל עם זכאי להגדרה עצמית במסגרת מדינית ריבונית, וכל מדינה אמורה לבטא את תרבותו של עם מסוים אחד. רעיון זה התבסס בהדרגה בהגות הפוליטית, במשפט הבינלאומי וביחסים הבינלאומיים, והפך לנורמה מקובלת במאה העשרים. במהלכה, נתפרקו בהשראת רעיון זה האימפריות הגדולות של אירופה, והוקמו עשרות רבות של מדינות חדשות. לאורו גם התקבלה בעצרת האו"ם בט"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר 1947, ההחלטה המאמצת את תכנית החלוקה, הכוללת קריאה להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
ואולם, אף שגם כיום נורמה זו היא השלטת במשפט הבינלאומי וביחסים הבינלאומיים, בהגות המדינית העכשווית ניתן למצוא זרמים חזקים המערערים על הלגיטמיות של סדר פוליטי זה ממספר כיוונים עיקריים, כדלהלן:
א. ישימות ויציבות – הנסיון הבינלאומי מורה שהחתירה להעניק לכל עם מדינה משלו לפי העיקרון "לכל עם מדינה אחת, ובכל מדינה עם אחד" איננה ישימה. בשלהי המאה העשרים, לפי מניין אחד החוקרים, מתוך שבעים ושלוש קבוצות אתניות הקיימות באירופה רק לעשרים וארבע הייתה מדינה עצמאית. חוקר אחר מונה שש מאות קבוצות לשוניות, וחמשת אלפים קבוצות אתניות הקיימות בעולם לעומת פחות ממאתיים מדינות. מחקר נוסף קובע שרק ל-10% מן המדינות בנות זמננו יש קהילה לאומית הומוגנית אחת בתוך גבולותיהן. רבים מסיקים ממצב עניינים זה שקידוש עיקרון הלאומיות מתסיס את הזירה הבינלאומית, מעורר מלחמות ומערער את יציבות המערכת הבינלאומית.
ב. מוסריות – פילוסופים פוליטיים רבים סוברים שהארגון הפוליטי במסגרת מדינת לאום איננו מוסרי. יש המבססים טענה זו על דמות האדם הרצויה בעיניהם, שהינה דמות קוסמופוליטית שאיננה בעלת זיקה מיוחדת לקבוצה אתנית או תרבותית מסוימת. לדעתם, מדינת לאום מעודדת שוביניזם, קרתנות ושנאת זרים. אחרים מתבססים על ההתנהלות בפועל של מדינות לאום הגורמות לאפליה של המיעוטים בקרבן ופוגעות בזכויות האדם והאזרח שלהן. יש מהם המעלים טענות עקרוניות מתוך ההגות הפוסטמודרנית החושפות את יחסי הכוח והאלימות המצויים בכל ארגון פוליטי, ובפרט בסדר הפוליטי של מדינת הלאום.
ג. חקר הלאומיות – בקרב חוקרי הלאומיות נשתרשה העמדה שלפיה הלאומיות (במובנה הפוליטי לפיו כל עם צריך מדינה, להבדיל מזה האתני הממוקד בתרבות) היא תופעה מודרנית קצרת ימים. אמנם, מחלוקות ניטשות לגבי התיארוך המדויק של הופעת הלאומיות ולגבי הסיבות שגרמו להופעתה, אך עצם היותה של זו תופעה מודרנית הפך בקרב רבים למושכל ראשון. עמדה זו, שהיא לכאורה נוגעת בשאלה היסטורית ולא אתית-נורמטיבית, כרוכה במידה רבה גם בנקיטת עמדה מוסרית. רבים מן המדגישים את קיצור ימיה של הלאומיות עושים זאת מתוך התנגדות מוסרית לסדר הפוליטי של מדינות לאום. לדעתם, קוצר ימיה של הלאומיות מוכיח שהיא איננה חלק טבעי או מהותי מן הטבע האנושי והתרבות האנושית. כשם שבאה הלאומיות לא מכבר, סופה גם שתיעלם במהרה. ההכרה בקוצר ימיה נושאת מטען מוסרי הקורא לשלילתה.
ד. תהליכי איחוד וגלובליזציה – טענה זו משלימה את הקודמת ורואה בהתרחשויות שונות בשדה הבינלאומי, כמו תהליכי גלובליזציה כלכליים וההתקדמות של תהליכי האיחוד האירופי, התרחשויות המקרבות את קצן של מדינות הלאום. אירועים אלו יצרו כר נרחב להגות החוזה ומעודדת כאחד את הסדר הפוליטי האמור לבוא תחת זה הקיים.
טיעונים אלו, שאי אפשר להתעלם מעוצמתם, ובמקרים מסוימים אף מצדקתם, מעמידים בסימן שאלה את הלגיטימיות הכללית של מדינות הלאום.
היהודים ומדינות ארופה - חילופי תפקידים
בד בבד עם זרמי הגות אלו, התעוררה ביקורת ספציפית על קיומה של ישראל כמדינת לאום. ביקורת זו, המקיימת יחסי גומלין מגוונים עם זרמים שונים מתוך אלו שצוינו לעיל, תובעת להפוך את מדינת ישראל למדינה נייטרלית-ליברלית, למדינה דו-לאומית או למדינה רב-תרבותית, שאיננה מקיימת קשר מיוחד עם העם היהודי ותרבותו. התפשטות ביקורת זו בקרב אנשי אקדמיה ורוח בישראל מחייבת התייחסות שיטתית ומעמיקה לרעיון מדינת הלאום ומקורותיו, וביסוס מחודש של הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
תשומת לב מיוחדת נכון להקדיש לפסיכולוגיה הציבורית של הארופאים, שבה נעוצים שורשי ההתנגדות האירופית ללאומיות בכלל, ולקיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום, בפרט. המדינות הגדולות שנוצרו בסוף המאה ה-19 באירופה, בעקבות רעיון מדינת הלאום המודרני, הן גרמניה ואיטליה, שתוך כ-60 שנה הפכו למפלצות בדמות גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. אלו הותירו תחושות קשות של חרדה ואשמה כאחת בתודעה האירופית, הגורמות לחלק חשוב מהאינטליגנציה האירופית לסלוד מכל מה שריח לאומיות נודף ממנו. אלן פינקלקראוט, אינטלקטואל יהודי-צרפתי בן זמננו, עמד על מקורותיה של ההתנגדות האירופית ללאומיות היהודית:
שוב אין מוקיעים היום את ייעודם הקוסמופוליטי של היהודים; ההפך הוא הנכון, מעלים אותו על נס ובלהט רווי צער טוענים נגדם שהם בוגדים בו. היהודיות איננה עוד כשהייתה, אומרים כעת בנימה נוסטלגית... במקום לתהות על המוזרות המדאיגה של היהודים יוצאים נגדם על הצטרפותם אלינו בדיוק בשעה שאנחנו נוטשים את עצמנו... על חילופי התפקידים הגורמים להם לשקוע בסגידה למקום הפיזי ובקידושו בשעה שהעולם הנאור ממיר את דתו בהמוניו לדת העל-לאומית ולפולחן הנדודים. אין מאשימים עוד את היהודים, את הנוודים הוותיקים האלה, שהם חותרים לעקור את אירופה משורשיה, אלא מצרים על כך שהם, שאך זה הגיעו למסגרת אוטוכטונית, נסוגו בעצם לשלב שבו היו שרויים האירופים לפני שהחרטה כרסמה באגו שלהם ואילצה אותם להעמיד את העקרונות האוניברסליים מעל לריבונויות הטריטוריאליות.
(בשם האחר – הרהורים על האנטישמיות שבפתח, עמ' 24-23)
צידוקים למדינת לאום יהודית
מצב עניינים זה מחייב מחשבה יסודית על השאלה האם רעיון מדינת הלאום הוא רעיון ראוי בכל העולם או רק באזורים או במקרים מסוימים. גם במקורות יהודיים-תורניים ניתן למצוא תיאורים שונים ביחס לאופן הארגון של העמים והלאומים בסדר האידיאלי שיתקיים לעתיד לבא. בכל מקרה, ההסברה הישראלית בתחום זה צריכה לחדד את התוקף המיוחד של הצידוקים שניתנו למדינת לאום במחשבה הפוליטית, במקרה היהודי-ישראלי. יתכן שבאזורים מסוימים בעולם הסדר של מדינות לאום הוא סדר בלתי ישים, מערער מתמיד של היציבות וממילא בלתי מוסרי ובלתי ראוי. כך למשל במדינות אפריקה שירשו את גבולותיהן מקווי גבול שרירותיים שנמתחו בידי המעצמות הקולוניאליות. יתכן ששם ראוי לייצר דגם של קונפדרציות על בסיס אתני ולא לפרק את המדינות הקיימות לרסיסי מדינות על פי מפתח שבטי. אין זה משליך באופן אוטומטי על צידוקה של מדינת הלאום בכל האזורים, ובפרט במקרה של מדינת ישראל.
נזכיר כאן בקצרה מספר טיעונים מרכזיים מן ההגות הפוליטית בזכות מדינות הלאום, ונתייחס לתוקף המיוחד שיש להם בהקשר של העם היהודי ומדינת ישראל:
א. מדינת לאום נצרכת לשם הגנה על העם מבחינה פיזית ורוחנית –
היהודים הם קבוצת מיעוט קטנה באוכלוסיית העולם (13 מיליון), המובחנת במידה רבה מקבוצות אחרות (מבחינת ההיסטוריה, הדת, השפה, והתרבות), והמאוימת באופן מיוחד מחמת עוינות בסיסית כלפיה בקרב שתי הדתות הגדולות בעולם. עוינות זו הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה כבעלת פוטנציאל סיכון גבוה במיוחד. מסיבה זו יש תוקף רב לתביעה לאפשר להם לקיים מדינת לאום שתגן על האינטרסים של העם היהודי, ותאפשר את ביטחונו הפיזי ושגשוג מורשתו הרוחנית.
ב. מדינת לאום נצרכת לשם טיפוח פטריוטיות בקרב האזרחים -
מדינת ישראל היא אי לא-מוסלמי קטן בקרב המרחב הערבי הגדול של המזרח התיכון. הערבים והמוסלמים שלא השלימו מעולם עם קיומה, ניסו פעמים מספר בעבר ומנסים גם היום בדרכי תעמולה, ערמה ומאבק צבאי להכחידה. לשם כך היא תובעת מאזרחיה התגייסות מתמשכת לצבא סדיר ולמילואים. הזהות הלאומית של המדינה היא כלי הכרחי ליצירת הזדהות פטריוטית של האזרחים עם המדינה ולהירתמותם למשימות הביטחוניות הנדרשות לשם קיומה.
ג. מדינת לאום מתבקשת מבחינה דמוקרטית כאשר רוב האזרחים מעוניינים בה -
הרוב הגדול של אזרחי מדינת ישראל רואים בה מדינת לאום המממשת את חזון הדורות של יציאת היהודים מהגלות ושיבתם לציון. בהתאם להיגיון הדמוקרטי, יש לאפשר את המשך הזהות היהודית של המדינה כמדינת לאום.
ד. מדינת לאום מתבקשת במיוחד כאשר לאומה יש מסורת מדינית-לאומית עשירה –
נכון להבחין בין קבוצות שבעבורן ההגדרה העצמית הלאומית היא רעיון מודרני, ומהווה כלי לביטוי של מסורת שאיננה לאומית ומדינית אלא קשורה בדת, במיתוסים ובפולקלור, לבין קבוצות שהרעיון הלאומי הוא חלק אינטגרלי מהמסורת הפנימית שלהן ואינו בעבורן רק יישום של רעיון מודרני. בהקשר זה, לעם היהודי מסורת לאומית ומדינית ארוכה במיוחד, שנמשכה אף בימים של ביטול המסגרת המדינית וניתוק עם ישראל מארץ ישראל. היא התבטאה בתקווה ובשאיפה לחידוש החיים הלאומיים, ובניסיונות חוזרים ונשנים לקומם את המדינה היהודית ולשוב לציון. מסורת זו אף השפיעה השפעה מכרעת על הזהות הלאומית והמדינית של העולם המערבי, ועל פיתוח הרעיון הלאומי בקרב עמי אירופה. לאורך כל הדורות הוכרה ארץ ישראל בידי עמים רבים כארצו של העם היהודי. הניסיון לשלול מן היהודים את הגדרתם העצמית במסגרת מדינה ריבונית בארץ ישראל איננו רק מניעת היישום של מסגרת מודרנית לשמירת התרבות, אלא פגיעה קשה בזכותם למימוש תרבותם ומורשתם הרוחנית, שהיא במהותה לאומית-מדינית.