"עם הפרנקים המהולל, נבחר הא-ל, לוחם עז נפש, חכמתו עמוקה, גופו אציל, טהור ללא רבב, יפה מאין כמוהו, עשוי לבלי חת, מהיר ונועז, העם שאימץ לא מכבר את האמונה הקתולית וחף מכל מינות…"

המשפטים הללו, שנוספו כהקדמה לחוק הסאלי (הפרנקי) במאה ה-8, הם רקע הכרחי כנראה להבנת תודעת הצרפתים בדבר היותם עם נבחר, יורשו של עם ישראל, בימי המלך פיליפ "הנאה" במאה ה-14. זהו גם רקע נדרש להבנת תודעת הגדוּלה המלווה את הלאומיות הצרפתית בנפתולי מאבקי הכוחות של המאה ה-19, כפי שהיא מתבטאת בקטע הבא מהעיתון La National משנת 1840:

"צרפת, צרפת האצילה, עורי! שובי למשימתך, המשימה של 1789 ו-1830… שלפי את החרב, הגיעה העת. חשבי על שליחותך הנעלה ועל גודל ייעודך… קרעי את הסכמי 1815, אמרי לגרמניה, לאיטליה, לספרד ולפולין כי את נושאת בחוד כידונייך את האבן השואבת של הציוויליזציה…".

תודעה לאומית המבוססת על מוטיב משמעותי וחזק של ייחוד, שליחות ובחירה א-להית באומה לא הייתה נחלתה של צרפת בלבד, ולדעתו של פרופ' אנתוני סמית היא מכנה משותף של הרגשות הלאומיים באנגליה של קרומוול ומילטון במאה ה-17, בתודעת 'רוסיה הקדושה' במאה ה-16, ב'הצהרת ארברות' של הברונים מסקוטלנד במאה ה-14, ובתחושותיהם של הבוּרים בדרום אפריקה בזמן 'המסע הגדול' במאה ה-19.

את מוטיב הנבחרוּת של הלאום מחלק סמית לשני סוגים מרכזיים. הראשון מדגיש את הברית האינטימית של העם עִם הא-ל, את תודעת העדות וההתחדשות המוסרית הכרוכות בה, ואת ההיטהרות הבאה בד בבד עם היבדלות מקבוצות זרות. הסוג השני איננו מסתפק בהתכנסות הפנימית, וחותר להתפשטות מיסיונרית שתשנה את העולם באמצעות מופת, שכנוע, כוח – או שילוב של שלושתם יחד. שני הסוגים הללו שהתפתחו בעמים הנוצריים הושפעו לדעתו באופן מכריע מתפיסת הבחירה של עם ישראל המשתקפת במקרא.

דוגמאות מגוונות של שני סוגים אלו ושל זיקתם לרעיונות מקראיים נידונות בהרחבה בספרו של סמית "עמים נבחרים" (2003) שתורגם לאחרונה לעברית. למען האמת, יש משהו מטעה בשמו של הספר (בעברית, כמו באנגלית) מאחר שתודעת הבחירה של העמים נידונה בפחות ממחצית מפרקי הספר ולא יותר. זאת ועוד, שם זה אף אינו משקף את התזה העיקרית של הספר המשתקפת בצורה טובה יותר בכותרת המשנה: "מקורות מקודשים של זהות לאומית".

תודעת הבחירה הלאומית בקרב עמים שונים היא רק דוגמה אחת מתוך מגוון תופעות תרבותיות הנסקרות בספר, שהמשותף להן הוא קידוש היבטים שונים בחיים הקיבוציים, והשימוש שעשו בהם תנועות לאומיות בתקופות שונות ובתרבויות שונות. מלבד ההתייחסות לעם כנבחר ומקודש, סקירה זו מתייחסת גם לייחוס קדושה לטריטוריה, לעריגה ולכיסופים להתחדשות של תור זהב שהתקיים בעבר ולקידושן של דמויות מופת מן העבר, ובפרט דמויות של גיבורים שמסרו את נפשם בקרב.

חיבור זה של סמית מצטרף למערך של כתריסר ספרים פרי עטו העוסקים בחקר הלאומיות מזוויות מגוונות, ובפרט לספריו על המקורות האתניים של הלאומיות (The Ethnic Origins of Nations) משנת 1987 ועל המקורות התרבותיים של הלאומיות משנת 2008 (Cultural Foundations of Nations). ספרים אלו מרכיבים את הפרויקט המחקרי הגדול שלו בנושא הלאומיות, שהפך אותו לחוקר הבולט באסכולה הלא-מודרניסטית בחקר הלאומיות, שאותה הכתיר הוא עצמו בשם "האסכולה האתנו-סימבולית".

אסכולה זו מהווה אסכולת-נגד לאסכולה המודרניסטית בחקר הלאומיות, הסוברת שהלאומיות הינה תוצר של תהליכים כלכליים ותרבותיים של העולם המודרני, והיא חסרת שורשים או תקדימים בעולם הקדם-מודרני. סמית עצמו החל את דרכו כתלמידו של ארנסט גלנר, מהבולטים שבחוקרי האסכולה המודרניסטית, אלא שבחלוף השנים פיתח תפיסה חלופית לזו של מורו. לפי סמית, אין להבין את הלאומיות המודרנית אלא לאור היסודות ששאבה מצורות ההזדהות הקדם-מודרניות: ההזדהות האתנית, הדת והסמלים הקבוצתיים. ודוק, אין הוא חולק על גלנר בנוגע לעובדת היותה של הלאומיות (הפוליטית) תופעה מודרנית בעיקרה, אלא שהוא סובר שהיא פיתוח של צורות ההזדהות הקדם-מודרניות שתִדלקו את מנועי המהפכות הלאומיות. הספר שלפנינו משתלב בעבודתו הכוללת ומתייחס באופן ספציפי למרכיב הדתי והמקודש בהנעת מהפכות ותנועות לאומיות.

בדרך כלל, חוקרי האסכולה המודרניסטית רואים את הלאומיות כאידיאולוגיה חילונית מודרנית שהחליפה את המערכות הדתיות והמסורתיות. יש שקישרו את הופעתה לוואקום שיצר העולם החילוני ולחיפוש אחר זיקות חדשות של השתייכות (אנדרסון). אחרים עמדו על האופן שבו היא גייסה לטובתה מסורות דתיות, תוך מתן פרשנות לאומית מעוותת לגיבורי המסורות הדתיות (כדורי). כך או כך, הדת עצמה לא משמשת באסכולה זו אלא מרכיב זעום בהבנת סוד כוחה של הלאומיות.

לא כך הם פני הדברים לשיטתו של סמית. מוטיביים דתיים ומקודשים, המקדשים את העם, את הטריטוריה ואת גיבורי העבר, הם חלק בלתי נפרד מעוצמתה של הלאומיות. אכן, כך סמית, ניתן לא פעם לזהות פער בין שכבות אליטה לבין ההמון בהקשר זה. בעוד האינטלקטואלים שהניעו את הלאומיות היוונית בראשית המאה ה-19 ערגו להתחדשותה של אתונה הקלאסית, את דמיונו של ההמון שנרתם למלחמת העצמאות הצית בעיקר החלום לשחרור הקהילה היוונית האורתודוקסית מעול העות'מאנים הכופרים. כך, משתלבת עמדתו של סמית בספר זה עם עמדתו הכללית בנוגע ללאומיות המודרנית ולקשריה ההדוקים עם הסמלים הקדם-מודרניים.

בהקדמה למהדורה העברית מביע סמית את אושרו על תרגום הספר לעברית, ראשון מבין ספריו החשובים (למעט ספרון חריג אחד, "האומה בהיסטוריה", 2003). תרגום זה בהחלט מתבקש ונחוץ לאור המתקפה הכוללת על הלאומיות בחוגי האינטלקטואלים במערב, ונטייתם הידועה לגבות ראשונה את המחיר ממדינת היהודים… אך לשם הבנת חשיבותו אין צורך להרחיק עדותנו אל מעבר לים, שהרי המאבק על הערך והלגיטימיות של הלאומיות היהודית תוסס ומבעבע דיו בערוגה האקדמית המקומית.

קולו המחקרי של סמית הוא קול חיוני בהקשר של פולמוס זה – בכלל ובפרט. הוא נותן מסגרת נכונה להבנת הלאומיות כמתפתחת מתוך מסורות העבר ומחזק בכך את התפיסה האלטרנטיבית לתפיסת הלאומיות כ"מסורת מומצאת", מבית מדרשו של ההיסטוריון הבריטי-קומוניסטי-יהודי הנודע אריק הובסבאום. ובפרט, ספר זה מבהיר את המרכזיות של עם ישראל הקדום בעיצוב תודעת הבחירה והייחוד הלאומי בעמים האירופיים והנוצריים, מה שהופך לכמעט-מגוחכת את העמדה הרואה בעם היהודי המודרני המצאה שבאה כהעתקה של הלאומיות האירופית במאה ה-19.

ובכל זאת, ובאופן לא מפתיע כשמדובר בפרויקט חלוצי וראשוני, דומה שסמית הותיר אחריו כר נרחב למחקרים נוספים החיוניים לשם עיבוד ממצה של הנושא. ראשית, יש להודות, הספר אינו מספק תמונה מלאה של תופעת 'העמים הנבחרים'. המגוון המכובד של עמים נוצריים שהשתמשו במוטיב הבחירה הלאומית וייחסו אותו לעצמם מותיר את הדיון בטווח הציוויליזציה היהודית-נוצרית ואיננו דן בהשוואה המתבקשת לקיומה של תודעה מקבילה בתרבויות אחרות: בתרבויות שבטיות, בתרבויות מפותחות במזרח הקדום ובאסיה, ואפילו ביוון הקדומה. ההתייחסויות המעטות בספר ליפן אינן אלא קצה קרחון שספרו של סמית לא מגלה ולא חושף. הדיון על התודעה של 'עמים נבחרים' ראוי אפוא למחקר שלם ומקיף יותר, והחיבור שלפנינו מהווה עבורו רק פתח וקריאת כיוון.

זאת ועוד, סמית אינו מספק הבחנות והגדרות ברורות דיין ביחס למושא מחקרו. ההבחנה בין בחירה בעם, בחירה בכנסייה לאומית ובחירה בשושלת או בבית מלוכה היא הבחנה בסיסית שצריכה הייתה להוות ציר בסיסי בדיון מעין זה. ערבוב הדוגמאות של תודעת הבחירה בכנסייה הארמנית בראשית ימי הביניים, תודעת הבחירה במלכי צרפת האבסולוטיים במאה ה-17 ותודעת הבחירה בעם האנגלי בימי רפובליקת קרומוול איננו מאפשר לשפוך על הנושא הנידון את האור הנדרש והמתבקש.

כך גם ניתן היה לצפות שההבחנה בין גאווה לאומית גרידא ואפילו ייחוד לאומי לבין תודעה של בחירה א-להית תעמוד בצורה בהירה בתשתית הדיון של סמית, ואין הדבר כן. הדיון של סמית העוסק בסקוטלנד, בווילס וביוון איננו משכנע, ומתייחס שלא בצדק לביטויים בסיסיים של גאווה לאומית כאל מבטאי תודעת נבחרות.

ולסיום, בפרק העוסק בעמי ברית, הוא דן בתנועה הציונית כאחת מארבע דוגמאות ששאבו מן המקרא את תודעת הברית (ארמניה, אתיופיה, האפריקנרים והציונים). גם בפרק העוסק בטריטוריות מקודשות משלב סמית את הדיון בקדושתה של ארץ ישראל במקרא בין הדיון במושגים של הערצת הנוף אצל אנשי המושבות באמריקה והבורים בדרום אפריקה לבין הדיון על נופים מקודשים באנגליה, באירלנד ובשוויץ. על רקע הפולמוס האקטואלי על מהותה של הציונות שהזכרתי לעיל, דומני שאזכורה של הציונות רק בתוך רצף העמים ששאבו השראה מן המקרא, מבלי לחדד את תודעת הבחירה המתמשכת שליוותה את היהודים מימי המקרא ועד לציונות – הוא סוג של החמצה.

בהקדמה למהדורה העברית סמית מגלה לקורא העברי, בצורה מהוססת משהו, את זיקתו האישית לחקר סוגיה השונים של הלאומיות כבן למשפחה ניצולת שואה, ואת אהבתו להיסטוריה של התנ"ך ולארכיאולוגיה המקראית, הגורמת לו להרבות ולפקוד את ישראל. לא תהיה זו הפרזה לקבוע שהחיבור שלפנינו מוסיף נדבך רב-חשיבות להבנת ההשפעה ההיסטורית של התנ"ך על רעיון הלאומיות בקרב עמי אירופה, ומצטרף למגמה גוברת והולכת המכירה בנחיצותו ההכרחית של התנ"ך לחקר הארכיאולוגיה של הרעיונות הפוליטיים במערב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011