קיימת טענה, כי המהפכה החוקתית היא קודם כל תולדה של שינויים חברתיים ופוליטיים במדינת ישראל וכי דווקא הרשות המבצעת היא למעשה זאת שנהנית מעוצמה רבה יותר, מתוקף כוח הרוב הקואליציוני. קרי, מה שהממשלה מבקשת להפוך לחוק יהפוך לכזה מתוקף הרוב האוטומטי שיש לממשלה בכנסת. ראיה נוספת לעוצמתה של הרשות המבצעת נעוצה בשיטת הממשל הנהוגה בישראל ולפיה, הרשות המחוקקת נעדרת את היכולת לפקח על הרשות המבצעת כפי שהעיד על הדברים בקולו יו"ר הקואליציה לשעבר ח"כ יריב לוין, גם זאת מכוח הקואליציה המגוננת על הממשלה, כמו גם מהעובדה שחברי הממשלה הם למעשה בכובעם השני מחוקקים לכל דבר ועניין ואין מסך המפריד בין שני התפקידים. משכך ואולי קצת מראיית העתיד לבוא, ועל אף שלא ניתנו לו המושכות באופן רשמי, לקח על עצמו בית המשפט העליון את תפקיד הפיקוח על החלטות הכנסת על מנת להטיח שהשיקולים וההחלטות המתקבלות בכנסת הן ראויות, ערכיות ומידתיות. לגישתו של השופט ברק, "אבי המהפכה החוקתית", לבית המשפט יש את ארגז הכלים המתאים לבחון כל החלטה, בכל נושא.

כאמור, נושא סמכותו של בית המשפט נשאר ב-20 השנים האחרונות במחלוקת בין סיעות הבית בכנסת ולמעשה לא טופל באמצעות חקיקה.

ניתן לטעון, כי הרשות השופטת פירשה שתיקה זו של הרשות המחוקקת כשתיקה של הסכמה, אך למעשה שתיקה זו ניתן לנכס מלבד לחוסר הסכמה, לחשש של המחוקקים שמא יצטיירו בציבור ככאלה המבקשים לפגוע בנשמת אפה של הדמוקרטיה מחד, ומאידך, מהבנת הצורך בשיטת המשטר הנוהגת בה הרשות המחוקקת אינה יכולה לפקח על הרשות המבצעת באופן יעיל, ב'מבוגר אחראי' שיעמוד עם היד על השלטר, שידע לשרטט גבולות גזרה ולהבליט ערכים מרכזיים לאורם צריך לחוקק חוקים ולקבל החלטות.

על רקע זה, במקום להתמקד בהגבלת סמכותו של בית המשפט העליון, באמצעות חקיקה כפי שהדבר עולה בשיח הציבורי אחרי פסיקה שנויה במחלוקת, מוצע כי הרשות המחוקקת תתמקד בהשבת כוחה וביצורה על מנת להחזיר לאיזון הנכון בין הרשויות ואת אמון הציבור בכנסת.

כך למשל, אם הכנסת תקיים פיקוח אמיתי על הממשלה, מדיניותה והחלטותיה הדבר יאותת לבית המשפט העליון כי עליה לחדול מלעסוק בנושאים מסוימים, המסורים לפתחה של הרשות המחוקקת מתוקף סמכותה ומתוקף כך שהיא מבצעת את תפקידה ואין מקום להתערבות של רשות חיצונית.

זאת ועוד ברגע שהרשות המבצעת תהיה מיוצבת ותמלא כהונה מלאה בת 4 שנים, יהיה באפשרותה של הממשלה לקדם שיקולים לאומיים אסטרטגיים ארוכי טווח להבדיל משיקולים פוליטיים צרים הבאים להטיב או לקרוץ לקבוצה זו או אחרת בציבור, בנקודת זמן מסוימת.

כל אלה יתאפשרו, רק אחרי שהממשלה והכנסת ישלבו כוחות על מנת לשנות את שיטת הממשל בחוק יסוד עם פסקת הגבלה, כך שאחוז החסימה יעלה ויאפשר את הגדלת כוחן של המפלגות הגדולות על חשבון המפלגות הקטנות והסקטוריאליות, וייוצרו גושים פוליטיים גדולים שיחזקו את הנאמנות של הממשלה לראש הממשלה ולא לסקטור בציבור אליו הם מחויבים. זאת ועוד, במסגרת שינוי שיטת הממשל יש לקדם את החוק הנורבגי, לפיו ח"כ התמנה לשר יתפטר מהכנסת. הדבר יוביל לעבודה יותר יעילה של הכנסת בוועדות הכנסת השונות ויאפשר ניתוק מסוים בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, כשכל אחד ממלא את תפקידו הבלעדי כח"כ או שר. בנוסף, יש לחוקק סעיף המגביל את מספר השרים המכהנים בממשלה. הדבר יגביל את הסחטנות הפוליטית המתקיימת בזמן משא ומתן קואליציוני ויבטיח שרק שרים שיש בהם צורך יכהנו בתפקידם.

במסגרת שינוי שיטת הממשל, על מנת להבטיח כללי מנהל תקין ושקיפות ציבורית מקסימאליים יש לקבוע כי, בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי ימונו לתפקיד רק לאחר שימוע פומבי בעל תוקף מחייב של הרשות המחוקקת. הדבר יבטיח כי מקבלי ההחלטות יביאו לאישור רק מינויים ראויים לאחר בדיקה קפדנית ומעמיקה, בנוסף ההליך יבטיח כי למועמד אין שלדים בארון או ניגודי עניינים כאלה ואחרים. תוצר לווי של ההליך יהיה התערבות מופחתת של בג"צ בשאלת מינויים וזאת לאחר שבהליך השימוע יובא כל המידע הרלוונטי בפני הגורמים המוסמכים שיקבלו הם את ההחלטה הטובה ביותר למדינת ישראל.

מסקנתי הינה איפוא, כי הצורך לבצר את כוחה של הרשות המחוקקת עולה על הצורך בהגבלת כוחו של בית המשפט העליון ומייתר אותו, שכן הנחת העבודה הינה כאשר הכנסת תמלא את תפקידה באופן מלא וכראוי במאזן הפרדת הרשויות, בשיח הציבורי והאקדמי יגבר האמון בכנסת ויפחת הצורך כמו גם הלגיטימיות של בית המשפט העליון לבקר את החלטות הכנסת והממשלה. הכנסת תוכל להראות ששקלה את כל שיקולי העומק והרוחב וקיבלה את החלטותיה בכובד ראש, ואין לו לבית המשפט העליון באמת ארגז כלים טוב יותר, מזה שיש לכנסת לבחון החלטה או חוק, כזה או אחר.