כניסה סטודנטים / בוגרים
שני סיפורים מכוננים, אם תרצו- נרטיבים, מלווים את המדינה ואת החברה הישראלית מאז היווסדה ועד היום. הסיפור הראשון מכונה 'שיבת ציון' והוא מדבר על חזרת עם ישראל לארצו לאחר 2000 שנות גלות וכמיהה לציון. את הסיפור השני נכנה כאן בשם 'עיר מקלט', ובו יסופר על העם היהודי הרדוף שלא מצא מנוח לכף רגלו וברח מהאנטישמיות אל המקום היחיד אליו היה לו סנטימנט חזק ושהיו בו יחסית מעט ילידים שיפגעו מהמהלך.
לכל סיפור ישנה תשתית ערכית שונה, הצדקה שונה לקיומה של מדינת ישראל, וכן מקדש שונה אליו הוא נושא עיניים: בסיפור 'שיבת ציון' זהו הר הבית, או הכותל והעיר העתיקה כגרסא מרוככת, ואילו בסיפור 'עיר המקלט' זהו מוזיאון 'יד ושם' אשר ממחיש את הרקע הטראגי והייחודי להקמתה של המדינה.
מה משמעותו של סיפור מכונן? ובכן, ראשית צריך לומר שאצל רוב היהודים ישנו שילוב בין שני הסיפורים, כאשר המינון והחשיבות של כל סיפור נקבעים בדרך כלל על פי מידת קירבתו של האדם למסורת או ללאומיות הישראלית. כמובן, ההשלכות של העדפת כל אחד מהסיפורים הן קריטיות לחברה הישראלית, שכן לאתוס לאומי יש השפעה רבה על חוזקו ולכידותו של עם, ולהפך- העדר אותו אתוס מוביל להעדר חזון, ו"באין חזון יפרע עם". אך כאן ברצוני להתעכב דווקא על השפעת הסיפור המכונן על יחסי החוץ של מדינת ישראל, מהזוית של התעסקות הקהילה הבינלאומית בסוגיה הפלשתינית. ובכן, איזה סיפור יכול לשרת אותנו טוב יותר במישור הבינלאומי, 'שיבת ציון' או 'עיר המקלט'?
לכאורה עוצמתו של סיפור 'עיר המקלט' ברורה: הרי התקבצותנו אל הארץ הזו הינה תוצאה ישירה של היחס האנטישמי של האומות כלפינו לאורך השנים. אם כן, כל מי שהשואה מהווה עבורו תחתית הבור אליו הידרדרה האנושות- ניתן לצפות ממנו שיראה במדינת ישראל מעין תיקון הומאני לשואה, ואת כל המתנגדים למדינה כממשיכי דרכם של הנאצים במובן מסוים. על בסיס תובנה זו, דומה שישראל בוחרת פעם אחר פעם להסביר את עצמה דרך גישת 'עיר המקלט'. מדיניות קבועה היא, למשל, לקחת כל אישיות רמת דרג המבקרת בישראל למוזיאון יד-ושם כאילו היה זה שער הכניסה למדינת ישראל. גם הניסיון של מנהיגי ישראל לקשר בין האויבים העכשוויים ורצונותיהם לבין שאיפות הנאצים הוא לעיתים מוגזם.
מעל לכל בולט הדבר במאבק בינינו לבין הפלשתינים. כל מדינה מקבלת את הכרת האומות בלגיטימיות קיומה על בסיס שני תנאים עיקריים: זכות העם להגדרה עצמית וזכותו ההיסטורית על ארצו. מה מונע מכל מיעוט שחי באחת ממדינות הלאום להכריז על עצמאות? מדוע לא עומדת לו הזכות להגדרה עצמית? התשובה לכך היא שעל העם להוכיח זיקה היסטורית אמיתית לארץ עליה הוא יושב על מנת שיוכל לקחת אותה מיד העם השולט עליו. הפלשתינים מבינים זאת ועובדים בשתי החזיתות, כאשר יד אחת עוסקת בהטמעת המסר של זכותם להגדרה עצמית, ויד שניה עוסקת בחיזוק תודעת הקשר ההיסטורי לפלשתין הנגזלת על ידי היהודים. כך הם הצליחו לשכנע את כל העולם בצדקת הקמתה של מדינה פלשתינית בקווי 67.
מה המענה שישראל נותנת למהלך המשולב של הפלשתינים? בבחירתה באתוס של עיר המקלט על חשבון שיבת ציון, ישראל שומטת את הקרקע המוסרית לשליטתה ביהודה ושומרון ובעיני אחדים אף לעצם קיומה. בשל כך, נתפסת ישראל בעיני רבים בעולם כקולוניאליזם עם נסיבות מקלות. כביכול, תוקן העוול של היהודים על ידי יצירת עוול חדש לפלשתינים ילידי הארץ. הטענות בדבר הסכנה הביטחונית הנשקפת לישראל במידה ותקום מדינה פלשתינית אין בכוחן להקהות את האשמתנו בקולוניאליזם.
אפילו לקחי השואה שהיו אמורים לשחק לטובתנו הפכו להיות חרב פיפיות. כאותו טיפש שגם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר, בעיני קהילות רבות באירופה משמשת דווקא הדאגה לזכויות העם הפלשתיני, ה-'צלוב' של דורנו, כמעין תיקון על פשעי העבר כפי שמתאר זאת יפה אלן פינקלקראוט במסתו "בשם האחר".
מדיניות ההסברה הישראלית עסוקה יומם וליל בכיבוי השרפות שמשלחים שונאינו בשדות המשפטיים הבינלאומיים ובתקשורת העולמית. המסר העיקרי השגור בפי שגרירינו השונים הוא שמדינת ישראל הינה מדינה מוסרית שאינה פוגעת בחפים מפשע אלא מגנה על ריבונותה. המאבק על האמת ההיסטורית והטענה שהארץ הזו שלנו נעדרים מהלקסיקון הדיפלומטי. יטענו הטוענים, ובצדק, שאת שונאינו הרבים ברחבי העולם לא נשכנע באף טיעון, אך עלינו לזכור שלצד שונאינו הרבים יש אנשים לא מעטים בעולם שרואים במדינת ישראל ובשיבת ציון בשורה לאנושות כולה. מגוחך לראות עד כמה צדקת דרכנו נטענת לעיתים בבהירות ובפשטות דוקא על ידי נציגים שאינם בני עמנו.
אחת הסיבות לכך שקולם של תומכינו נשמע פחות בזירה הבינלאומית היא שהם אינם יכולים להחליף אותנו. כל עוד נזנח את האתוס של שיבת ציון שתופס מקום בליבותיהם של אנשים רבים ברחבי העולם, ונמשיך לכבות שרפות מקומיות נמשיך לומר שאנחנו מפסידים בשדה ההסברה. אם נמשיך לטעון על זיקתנו לארץ "חציה שלי", בזמן שהפלשתינים מכריזים "כולה שלי", כפי שנאמר בגמרא הטוען לחצי יקבל בסוף רק רבע.
כמובן, לפני שנחזק את ההסברה, יש צורך לחזק את הקשר של החברה הישראלית לסיפור המכונן של שיבת ציון ולחזק את החינוך לאהבת הארץ. אם נבין את ייחודנו כעם ולא נתכחש לצדקת דרכנו ולאמת ההיסטורית שלנו, ייתכן שתיווצר שפה משותפת עמוקה וחזקה עם קהלים רבים ברחבי העולם שעד היום לא נחשפנו אליהם, אך הם מצפים למוצא פינו משום שהמורשת הלאומית שלנו מהווה בעיני רבים גם מסר אוניברסאלי ותקווה לעולם כולו.