כניסה סטודנטים / בוגרים
כל המתעניין בזירת המחאה הציבורית ובעולמה של הפעולה הקולקטיבית, יודע כי לחרם תרבותי שמור מקום של כבוד במאגר המקובל והשגרתי של אמצעי הביטוי במסגרתו של השיח הדמוקרטי. לצד צעדי מחאה שונים, כגון כיבוש מתקנים (סיט-אין), חסימת נתיבי תעבורה (בלוקאז'), או מרד צרכנים, מהווה החרם התרבותי אמצעי פעולה יעיל, המצליח בעת ובעונה אחת לבטא עמדות ביקורתיות ולהפעיל לחץ על הממסד ושלוחותיו.
מדוע אפוא ממשיך החרם שהכריזו קבוצת אנשי תיאטרון על מרכז התרבות החדש באריאל לעורר כעס ותרעומת בציבור הרחב? הסיבה איננה נעוצה בשיטת פעולתם של המחרימים, הלגיטימית כשלעצמה, וגם לא במסר הפוליטי שהם מבקשים להפיץ דרכו.
בשנות ה-60 וה-70, כשקבוצות מחאה שונות אימצו אסטרטגיות פעולה כוחניות, כגון החרמת או הטרדת נציגי הממסד, שיבוש אירועים, התפרצות קולנית לטקסים רשמיים, השחתת מבני ציבור, וחילול סמלים לאומיים - התרעמו רבים על סגנונם הפרוע והאלים של המפגינים והפעילים החברתיים. אולם עם התרחבותה של פעילות המחאה בגלי המרי של תנועות הנוער, הסטודנטים, הנשים והמיעוטים, חלה תמורה משמעותית בדעת הקהל ביחס לדפוסי הפעולה האגרסיביים.
הסיבה העיקרית לסובלנות שגילו מובילי דעת קהל וחלקים נרחבים בחברה לצעדי המחאה שעד כה נחשבו ל"ונדליזם", נבעה מהכרה בכך שמרבית ה"מתפרעים" אינם נהנים מאמצעי גישה הולמים לדעת הקהל ואינם שותפים משמעותיים בתהליכי קבלת ההחלטות. הן בציבור הרחב, והן בקרב מקבלי החלטות, השתרשה ההבנה כי הדרתן של קבוצות שלמות מהשיח הציבורי והתקשורתי, וההתעלמות הממסדית מתביעותיהן במסדרונות השלטון, מונעת מנציגיהן להביע את עמדותיהם בדרכים "לגיטימיות", ומאלצת אותם לנקוט פרובוקציות כדי להפיץ את תביעותיהם ולפעול להגשמתן.
עיון קצר ברשימת המחרימים של מרכז התרבות באריאל, מגלה כי במקרה שלפנינו הנוקטים את אמצעי המחאה האגרסיבי הזה, משתייכים דווקא לצד המיוחס של המתרס. אחדים מהם מפרסמים בקביעות טורי דעה בעיתונות היומית, אחרים מתראיינים באופן קבוע לטלוויזיה ולרדיו, כמה מהם משמשים כמרצים במוסדות אקדמיים, ורובם ככולם זוכים להפיץ את עמדותיהם החברתיות והפוליטיות באמצעות יצירתם האמנותית, דהיינו בתיאטרונים הזוכים לקהל רב ולתמיכה ציבורית. חותמי העצומה, לרבות יוזמיה, משתייכים לפיכך לחוג מצומצם של אנשי ציבור שנהנים מגישה חופשית לדעת הקהל ולאמצעי התקשורת, ולרבים מהם גם השפעה ומהלכים בממסד, כנציגים במועצות ציבוריות וועדות שיפוט, או כבני בית במוסדות התרבות הציבוריים.
הזעם הרב שהפגין הציבור ביחס למחאתם של אנשי התיאטרון נבע אפוא ממצב משונה זה שבו דווקא מי שנהנים מיתרון בולט בזירה הציבורית, המחזיקים באמצעי השפעה כבירים על התודעה הציבורית ועל הנעשה בזירה הפוליטית, בוחרים בדפוס פעולה שתכליתו העיקרית היא לשבש את יחסי הכוחות הקיימים בזירה הציבורית, בכדי לזכות בכל דרך בתשומת ליבה של התקשורת.
שברו את הכלים
דבר זה מסביר גם את תגובות הנגד ליוזמת החרם. חלקן אמנם לא הצטיינו בטעם טוב או בתבונה יתרה, והדברים אמורים בעיקר לגבי המתקפה חסרת הפרופורציות על השחקן דביר בנדק, או "רשימת החיסול" שהופצה ברשת, ושבה סומנו באיקס אדום שחקנים ומחזות הפסולים לצפייה. יוזמות מן הסוג הזה אינן מועילות, ולא רק משום שהן מסייעות לגיבושה של אווירה מאיימת של סתימת פיות.
הן פסולות בעיקר משום שהן מאפשרות למחרימים להציג את עצמם כמגזר מאוים ומושתק, כקורבנות של ציד מכשפות, כמי שנרדפים על ידי משטרת המחשבות. על הסחריר (ספין) הזה מנסים כעת לרכוב חותמי העצומה, הנכנסים לדמותו של מיעוט מדוכא הנרמס תחת רגלי הממסד וההמון הנבער וחמום המוח. די אם נזכיר כי רבים מחותמי העצומה, שדעותיהם הפוליטיות ידועות זה שנים, זכו בפרסים יוקרתיים מטעם אותו ממסד שהם אצים לגנות, ושמחזותיהם זוכים שוב ושוב לתקצוב ממשלתי ולקהל נאמן ואוהד, כדי להיווכח עד כמה איתן הוא מעמדם ועד כמה מופרכת הטענה על רדיפה פוליטית.
אם להודות על האמת, מי שהושתקו לאורך השבועות האחרונים, היו דווקא תושבי העיר אריאל. בעוד שמחרימי עירם ממשיכים להתראיין, להתבטא ולצאת ביוזמות שונות ומשונות כדי להבטיח שהסוגיה לא תרד מסדר היום הציבורי, איש לא התעניין בדעתם או בתחושותיהם של התושבים או של המתנחלים, בזמן שהם הוצגו בעצומות כגוזלים, שודדים, מדכאים, גונבים, פושעים ומחריבים.
לרבים ממחרימי אריאל זכויות רבות ואשראי רב, ובצדק. לרובם חלק משמעותי בעיצוב התרבות הישראלית, ובביסוסו של התיאטרון הישראלי כזירה אומנותית מכובדת ובעלת הישגים. מסיבה זו הם זוכים למקום של כבוד בשיח הציבורי, ומוענקות להם בימות רבות – בנוסף לבימת התיאטרון – להביע את עמדותיהם והגיגיהם. איש מעולם לא התלונן כשהביעו התנגדות לכיבוש או קראו למאבק בהתנחלויות בתיאטרון וגם מחוצה לו.
הזעם הציבורי פרץ כעת משום שחברה דמוקרטית איננה יכולה לסבול מצב שבו מי שעמדתו לא התקבלה ברבים, וזאת לאחר שהוענקו לו כל האמצעים להשתתף כשחקן מרכזי בדיון הציבורי, פונה לאמצעי מחאה כוחניים ואגרסיביים. למרות מסע הדה-לגיטימציה נגד שרת התרבות וכנגד ה"אספסוף הנבער" שהיא מייצגת, הציבור מבין שדווקא מחרימיו של היכל התרבות באריאל הם ששברו את הכלים. הם אלה שהפנו עורף לתרבות השיח ובחרו לעשות שימוש ציני ב"זכות המחאה". פגיעתם באופיו הדמוקרטי של השיח הפוליטי בישראל הנה חמורה, ומקדמת מציאות שבה במקום לדבר זה עם זה, נתחיל להחרים זה את זה. האם זוהי תרבות השיח שרואים אנשי התיאטרון בחזונם? הזו מורשת המעורבות האינטלקטואלית שהם שואפים להנחיל לדורות הבאים?