"הייתי צעיר בזמן רצח רבין, אבל אני מרגיש עכשיו את אותה אווירה", אומרת תגובה אחת בפייסבוק. "הם פאשיסטים, ולכן אני לא מוכן לקרוא את הביטאון שלהם", אומרת אחרת. "הם קבוצת מתלהמים המסיתה לאלימות ולרצח", מטיחה בי חברה יקרה ונבונה.

 

 

כל ה"מחמאות" הללו לא הופנו נגד קבוצת שוליים של אנשי ימין קיצוני הבונים מאחז בלתי חוקי בגבעה מרוחקת, אף לא על מפגיני בילעין המיידים אבנים בחיילי צה"ל. הם נאמרו על חברי תנועת "אם תרצו" – קבוצה שטווח פעילותה הקיצונית נע בין ארגון עצרת תמיכה בחיילי צה"ל, קיום הפגנה נגד הקוראים באוניברסיטה להשמדת ישראל, וסיור בחלקה המזרחי של בירת ישראל.

 

אז מה לעזאזל יש בה, בתנועת הסטודנטים הממושקפים ולבושי החולצות המכופתרות הזו, שכל כך מפחיד את השמאל הקיצוני בישראל?

 

התשובה, כך נדמה, נעוצה בשני מושגים שהשמאל הישראלי מכיר היטב, ואף אינו נמנע מלעשות בהם שימוש קבוע: "גבולות השיח" ו"הֲדָרָה".

 

בכל חברה ובכל דיון, כך אומרים לנו חוקרי התקשורת, יש שלושה מעגלים (לפחות) של ערכים, טענות, ועמדות: במעגל ה"פנימי" מצויות עמדות שבקונסנזוס כמעט מוחלט. על עמדות אלו אין ויכוח, אין מדברים עליהן ואין מערערים על תקפותן. הן מוזכרות רק כבסיס לעמדות אחרות. במעגל השני מצויות עמדות אשר עליהן יש דיון. מרבית הוויכוחים והדיונים בחברה מתנהלים סביב עמדות מסוג זה. ואילו במעגל החיצוני מצויות העמדות המודרות. ערכים ועמדות אלו אינם לגיטימיים בשיח הציבורי, והמציגים אותם יוקעו כ"בוגדים", "קיצוניים", "מטורפים" ו"קיקיוניים".

 

אלא שאליה וקוץ בה: את גבולות השיח, את מה שנמצא בתוך כל אחד מהמעגלים הללו, לא קובעת מסעודה משדרות וגם לא ישראל ישראלי מהמרכז. בכל חברה יש מעצבי דעת קהל – אנשי אקדמיה, עורכי עיתונים, שדרני חדשות – אשר עמדותיהם וערכיהם של משפיעים במידה ניכרת על הדרך שבה מוצגות העמדות השונות ועל הדרתן או הכלתן בשיח הציבורי.

 

בישראל עדיין נמצאות עמדות אלו של מעצבי דעת קהל בידיה של קבוצה קיצונית בשמאל הישראלי, שייצוגה בכנסת משתקף בשני המנדטים של מרצ ובחלקים מן הסיעות שלשמאלה. כך, בעוד 90 אחוז מהעם אינו מוכן לשמוע על חלוקת ירושלים, מרצים רבים באוניברסיטאות מאמינים שחלוקה זו היא רק עניין של זמן. וכך, מרשה לעצמו מגיש של תוכנית בוקר לכנות את החרדים "פרזיטים" ואת המתנחלים – "פושעים פורעי חוק", גם אם רוב העם לא רק שאינו מסכים עם הכללות אלה, אלא רואה בחרדים ובמתנחלים – אחים.

 

כאן נכנסת תנועת "אם תרצו" לתמונה. לראשונה מזה זמן רב מאוד מבקשת קבוצת אנשים, שעמדותיהם קרובות לאלו של מרבית בני העם הזה, לעצב מחדש את אותם "גבולות שיח" שקבעו אנשי השמאל הקיצוני. כן! – אומרים אנשי "אם תרצו" – זה בהחלט רלוונטי לדבר על זכותו של העם היהודי על ארצו. לא! – הם אומרים – זה לא לגיטימי להכפיש את חיילי צה"ל ולהפיץ עליהם שקרים, לקרוא לחרם אקדמי על ישראל, ולהאיץ בנשיא האמריקני להטיל עליה סנקציות.

 

התנועה אינה קוראת למעצרם או להשתקתם של מפיצי השקרים ושל מעודדי החרמות. היא רק טוענת שאם אתה מחזיק בעמדות כאלו אינך מרכז – אתה שולי וקיצוני, וזו בדיוק הטענה שמטרידה כל כך את אותם מעצבי דעת קהל. "אם תרצו" מפחידה את השמאל הקיצוני דווקא משום שהיא קוראת לילד בשמו, ודווקא משום שהיא מעזה לקבוע את גבולות השיח. לכן את המלחמה נגד תנועת "אם תרצו" מנהל דווקא השמאל הקיצוני בארץ, ולכן הוא מנהל נגדה כאל מלחמת חורמה. לכן הוא גם יפסיד במלחמה הזאת.