כניסה סטודנטים / בוגרים
מורכבות היחסים של מדינת ישראל עם המערכת הבינלאומית, ובמרכזם, עם העולם הנוצרי וה"פוסט-נוצרי" לגווניו, חורגים מהבעיות הרגילות העולות בתחום היחב"ל. ברצוני לתאר פן מסוים של מורכבות זו, המגיעה לעיתים לכדי "דו-שיח של חרשים", אשר לא זו בלבד שהם אינם שומעים איש את רעהו,
מורכבות היחסים של מדינת ישראל עם המערכת הבינלאומית, ובמרכזם, עם העולם הנוצרי וה"פוסט-נוצרי" לגווניו, חורגים מהבעיות הרגילות העולות בתחום היחב"ל. ברצוני לתאר פן מסוים של מורכבות זו, המגיעה לעיתים לכדי "דו-שיח של חרשים", אשר לא זו בלבד שהם אינם שומעים איש את רעהו, הם אף אינם שומעים את עצמם. לעניות דעתי, דווקא בפיתוח ההבנה של רבדי העומק הקשורים בדת ובתרבות, נמצא גם המפתח לדו-שיח של הפריה הדדית.
מדינת ישראל קמה לכאורה כחילונית בין חילוניות. מדינה מודרנית, דמוקרטית וסוציאליסטית, אשר המקום של הדת בתוכה הוא רק ב"שמורות-טבע" של חיי פרט, הזכאי לחופש דת ופולחן. גם ההצדקות להקמת המדינה היו "חילוניות" במהותן – היסטוריות, תרבותיות, והומניות, שקיבלו חיזוק מסבל היהודים בשואה וממצב שארית-הפליטה. גם יחסן של האומות אל ישראל, התבסס לכאורה על עקרונות חילוניים – מודרניים, ממוסר אוניברסלי, דרך זכות ההגדרה העצמית, ועד הריאל-פוליטיק המכיר במציאות ופועל בה לקידום ענייניו וצרכיו. עם זאת, זרמי-העומק, דתיים מיתיים ופסיכולוגיים, לא נעלמו, והמשיכו וממשיכים לפעול.
אינני חוקר דת, אך בכל זאת אני רוצה להציג יסוד רוחני-נפשי הקיים להבנתי בעולם הנוצרי, המתבטא באופן בולט ביחס לישראל. למעשה, שני כוחות חזקים וסותרים פועלים בתרבות (ציוויליזציה) הנוצרית. מחד, היא מכילה יסודות חזקים של מונותאיזם ומוסר, ובהם היא יונקת למעשה בעיקר מן האמונה והתרבות הישראלית. מאידך, היא התרכבה על יסודות התרבות שהיו באירופה לפני בואה: האלים היווניים-רומיים, התרבות הפגאנית הגרמנית, הוויקינגית, וכו'. ההרכבה בין יסודות אלה אינה חלקה, ובמקרים רבים היא באה בכפיה או בשכנוע חיצוני, והיא מובילה לסתירות נפשיות ותרבותיות.
כך, היחס לאל המונותאיסטי מכיל תכונות של אהבה גדולה, חיבור עמוק ושייכות רגשית, מפולקלור עממי ועד תלות נפשית, ומאידך, ישנן נטיות של סלידה ובוז לאחדות הטרנסצנדנטית המסרסת את החיים הצבעוניים והרבגוניים, למוסר המדכא את הכוחות החזקים וה"גבריים", ובאופן לאומי – לאל האוניברסלי שמטשטש את הייחוד הלאומי והגאון המלכותי. יחס אמביוולנטי זה חוזר ומופיע, באופן אחר, גם ביחס לעם היהודי, הנתפס במידה רבה כסמל מיתי. מחד, העם היהודי מגלם את ההתגלות האלוהית, גיבוריו הם גיבורי התנ"ך, וממנו נולד גם "המושיע" והשליחים. הוא גם עורר הערצה והזדהות בעקבות תכונות וכישרונות שהופיעו בו, מכישרון וקשרי המחסר, עד ליכולות הפילוסופיות ואף העקשנות הדתית. מאידך, הוא זוהה במידה רבה דווקא עם ה"אנטי-כריסט": הכוח ההופכי לכוחו של ישו, המזוהה עם השטן. זיהוי זה נומק וינק מהדחיה וה"רצח" של ישו, אך גם מאופי החיים היהודי: העקשנות והשמרנות כנגד כוחות החידוש, המעשיות וה"חומרנות" של המצוות, המבטאות אטימות לרגשי מוסר ולעקרונות אוניברסליים, ובעיקר, היותו "עם לבדד": פרטיקולרי, אנטי-היסטורי, לא מעורב ותלוש, המהווה למעשה יסוד כמעט טרנסצנדנטי בין העמים.
דמות כזו של עם ישראל, גם משליכה, כבראי, כלפי היחס-העצמי של האדם והעם הנוצרי. יחס זה מתנודד מאהבה עצמית נרקיסיסטית של האדם או הקולקטיב כנציג הטוב והמוסר עלי-אדמות, הנושא את הבשורה והאור לכל חושך, המשולבת בשנאה, עצמית או מושלכת, של הכוחות החזקים שבאדם והאומה, כמו הכוחות המיניים, העסקיים-כלכליים, או הלאומיים-צבאיים, להיפוכו: אהבת הכוחות הסואנים והחזקים ושנאת המוסר המחליש והמדכא.
גם לעם ישראל, מצדו, יחס מורכב עם המערכת הבינלאומית. מחד, הוא נושא בתוכו תודעת ייעוד ושליחות, והכרה ואף גאווה לייחודו, ומאידך, יש לו משיכה עמוקה להיכנס והתייחס אל הקהילייה הבינלאומית, ומתגלות בתוכו נטיות חזקות, אף יותר מעמים אחרים, לקוסמופוליטיות, לעמידה בקריטריונים אוניברסליים, ולהצטרף כחבר מן המניין בין העמים או היחידים. נראה, כי כשם שהמערכת הבינלאומית, בעיקר הנוצרית, רואה את עם ישראל כסמל מיתי לא פחות מתופעה ממשית, כך ממש נוטה להתייחס עם ישראל אל ה"בינלאומיות" – כמרחב המסמל שלמות, מוסר וחכמה, ולמעשה את המציאות, שאין מקום לחיים במנותק ממנו.
ניתן לכנות יחסים אלה "ראי בתוך ראי": המערכת הבינלאומית מודדת את עצמה לפי הדמות שהיא רואה העם היהודי, ובמקביל עם ישראל מנסה להתאים עצמו לסטנדרט שהוא מייחס למרחב הבינלאומי. מורכבות זו לא נעלמה עם קום המדינה ה"חילונית", והיא משפיעה על ההכרעות הפוליטיות. יחסים אלה, לדעתי, אינם יחסים בריאים, והם מביאים לתקלות ואף לאסונות מדיניים. הבולט בהם, הוא תהליך אוסלו ודוקטרינת המזרח-התיכון החדש.