כניסה סטודנטים / בוגרים
ההפתעה העיקרית בפריסת המפה הגיאופוליטית שפורס אליעזר שרקי, מזרחן במשרד המשפטים, היא שהתשתית האידיאולוגית הדתית איננה נחלתו הבלעדית של האיסלאם אלא חבויה עמוק ברשת המניעים של המערב החילוני ליברלי * מהי 'הכרעה מלחמתית' בעיניו של החמאס., מי הם הזרמים המתונים באיסלאם – במה הם שונים והיכן הם דומים לאחיהם הפונדמנטליסטים., האם ייכון כאן שלום ומהם הטיעונים האידיאולוגיים שהיעדרותם מהשיח הפוליטי רק מלבה את המערכה * מעבר להסבר המעמיק על תמונת המצב, הוא מציע כיוון חשיבה מרענן לדרכו של עם הנצח שאיננו מפחד, רק קצת מבולבל (מתוך מגזין עולם קטן)
הטרור הערבי המלווה את דרכה של מדינת ישראל, הפך כמעט חלק בלתי נפרד משגרת חיינו כאן,. ואם לא די בכך, הרי שבשנים האחרונות, בעיקר מאז פרוץ 'האביב הערבי' אך גם קודם לכן, אנו עדים למלחמות אזרחים אלימות במדינות הסמוכות, ולפריחתן של קבוצות אסלאמיות חמושות. מי שעזר לנו לעשות קצת סדר בתמונה הכוללת – הלחימה מול חמאס, מערך הכוחות במזרח התיכון והאם בכלל קיים סיכוי לשיתוף פעולה ולשלום בין ישראל לשכנותיה, הוא אליעזר שרקי, מזרחן ומומחה לדתות והיסטוריה, וחבר צוות ההיגוי של המכללה למדינאות.
את מטבע הלשון הרווחת לפיה שלפיו אם ישראל רוצה לשרוד במזרח התיכון היא חייבת לדבר בערבית, משדרג שרקי ומנסה לפתוח לנו את הראש לחשוב, להתנהל ולדבר בשפה הדתית, כדי להתחיל להבין מה קורה סביבנו.
בראש ובראשונה שרקי קובע כי הטרמינולוגיה הישראלית המתייחסת לסבב הלחימה מול חמאס כ"מבצע מול ארגון טרור", מהווה היא מכבסת מילים. "המינוח של טרור שאנחנו אוהבים להשתמש בו בפוליטיקה ובתקשורת לא אינו מדויק והוא בעייתי מאוד. זה לא קבוצה קטנה של טרור אנרכיסטי שזרקה פצצה לחצר בית המלוכה הרוסי, אלא מדינה שהכריזה עלינו מלחמה. אנחנו נמצאים במלחמה ולא במבצע חצי צבאי וחצי משטרתי נגד טרוריסטים".
"אם אתה לא מזהה נכונה מה שיש מולך, אתה לא תדע להילחם בו", הוא אומר. "מה שקם בעזה זו הוא מדינה אסלאמית שמבוססת על האסלאם בגרסה המלאה והטהורה שלו, מבחינתם, כזו שמתייחסת ברצינות לעיקרי הדת, ללא פשרה. זו מדינה מאחר ומכיוון שלא מדובר בקומץ לוחמים אלא במערך מדיני עם צבא מאורגן שכולל חטיבות לוחמים, מערך טילים ומערך הנדסי, ויש להם הרבה כסף ובריתות עם מדינות כמו קטאר ואיראן. אנחנו לא יכולים להבין את מטרתה אם לא מבינים את האידיאולוגיה שנמצאת ביסוד המדיני שלה. אי אפשר לדלג על הדבר הזה".
"כשאתה קורא את אמנת החמאס אפשר להבין שהרצון להשמדת ישראל איננו משהו דימיוני או רגשי אלא צורך המבוסס באופן שיטתי ועמוק על יסודות המשפט המוסלמי בדת האסלאם. שהיא לא רק דת שמהווה חוויה פנימית רוחנית של האדם אלא מערכת תרבותית מסודרת, עם פסיקות הלכה ויסודות אמונה שגובשו במהלך הדורות בצורה מאוד מפורטת מאוד".
אתה אומר שאופי הלחימה, והזהירות של צה"ל על חיי אזרחי האויב, היא בגלל שבעצם נובעים מהעובדה שאנחנו
מתייחסים לחמאס לא כאל מדינה אלא כאל ארגון טרור?
"לא. הכשל החמור באופי הלחימה נובע מסיבה אחרת - מדובר בבלבול שקרה לעם ישראל בדיני מלחמה. מאז ומתמיד העמים השונים היו רגילים לעשות דבר נורא – שאחרי שהביסו את האויב מבחינה צבאית, היו משמידים, מתנכלים ומטילים אימה על האוכלוסייה האזרחית. החוקים החדשים של זכויות האדם ניסו לעשות קצת סדר ולהגדיר שלא פוגעים באזרחים כמטרה בפני עצמה. מדינת ישראל המציאה דבר חדש, שהיא היחידה לקיים שמקיימת, והוא דמיוני וחמור ביותר: לא רק שאתה לא פוגע באזרחים כמטרה בפני עצמה, אלא שאתה מסכן את חיי החיילים שלך כדי לא לפגוע באזרחי האויב. לדבר הזה יש רק שם אחד: זה רצח כלפי החיילים. מי שאומר לחייל לסכן את החיים שלו כדי לא לפגוע באוכלוסיית אויב הוא פושע. אני שוקל את המילים בצורה מאוד ברורה – הוא רוצח במעטה משפטי ואידיאולוגי שאין לו כל יסוד בדיני המלחמה. אתה לא אמור לפגוע באזרחים כמטרה – אבל בוודאי לא לסכן את חיי החיילים שלך. הקפיצה הזו – היא מעבר מעולם מוסרי לעולם לא מוסרי".
ברגע שאנחנו מתייחסים ללחימה בחמאס כמערכה מול מדינה, זה גם משפיע על היחס לאזרחים?
"זה קשור בנקודה אחת. האידיאולוגיה והדוקטרינה הדתית שממנה פועלת ה חמאס, רואה בהרג אזרחים דבר חוקי ואף רצוי במסגרת הג'יהאד, כולל הרג האזרחים והתינוקות שלהם. כי בסופו של דבר אללה יעשה סדר והכול ייפתר. הדברים האלה נלמדים מהתפיסה שכל מי שמת בג'יהאד נולד מחדש בתוך מציאות גופנית עליונה שמרגישים אותה מיד אחרי סבל רגעי במוות – ומיד אתה זוכה לחיים נצחיים עם כל תענוגי העולם הזה. יש בזה זילות טוטאלית של חיי אדם על האדמה.
"כל המטרה של האסלאם היא קבלת העול הטוטאלית של האדם הפרטי בפני הרצון הא-לוהי. יש על כך הרבה מאוד פסוקים בקוראן שדורשים מהאדם לציית לדבר הא-ל גם אם אתה שונא את זה, לא שואלים אותך אם זה מוסרי או לא. זה שונה מאלמנט מסירות הנפש שמתווה היהדות יחד עם הרצון למלא את דבר הבורא", מחדד שרקי. "מסירות נפש ביהדות מעולם לא מבטלת את האחריות האישית ואת השיפוט המוסרי של האדם והוא שנותר תמיד בעל בחירה. באסלם התפיסה היא שאין באמת בחירה חופשית, אלא רק אשליה של בחירה".
מתחזקים
שרקי מסביר כי שברית החמאס עם מדינות ערביות שכנות היא חלק מתנועת 'חזרה בתשובה' לשורש האידיאולוגי והדתי של האסלאם, שהפכה למנת חלקם של ארגונים רבים - החל מההתקוממות שמובילה תנועת האחים המוסלמים במצרים, נמשך בארגון 'בוקו חראם' הפועל במרכז אפריקה (הואחראי לחטיפתן של מאות תלמידות תיכון במהלך בחינת בגרות לפני מספר כמה חודשים), ומגיע אף להכרזת ארגון דאעאש על הקמת מדינה אסלאמית חדשה בעיראק ובסיוריה, השואפת לחדש את מוסד הח'ליפות, (המוסד הדתי העליון שאיגד במהלך מאות שנים את האסלאם הסוני).
"האסלאם שורה שרוי בזעזוע מאז נפילתו מול המערב בתקופת הקולוניאליזם. הוא שואל את עצמו "'מה קרה לנו, איך יכול להיות שאנו שהיינו שליטי העולם הופכים להיות עמים נחשלים שכולם שולטים עלינו"'. התגובה המרכזית היא החזרה אל האסלאם הרדיקלי, הפונדמנטליסטי. זה לא רק מערכת של בומרנג, אלא צורך דתי אמיתי עמוק. מדובר באזורים שלמים של העולם שהם אזורים דתיים שהיסוד הרוחני תמיד קבע והיה חשוב יותר מהאידיאל של המערב כפי שהופיע בתחילתו, ובוודאי בכיוונים שהוא הלך אליהם בשנים האחרונות כמו אינדיבידואליזם קיצוני ונהירה אל מותרות חומרניות ללא גבול, - כל אלה נחשבים בעיניים המוסלמיות כתועבה טוטאלית ומרידה מוחלטת בבורא העולם. לכן גם אם הוא רואה בעיניים כלות את ההישגים הגדולים של המערב, הוא בז לו, כי הוא חש שאם הוא יאמץ אותם הוא יתאבד מבחינה רוחנית, ולכן הוא נמצא בסוג של מלכודת".
מה בעצם רוצים הערבים רוצים כל כך מחתיכת הארץ שלנו?
"הם לא רוצים רק את הארץ שלנו. אני יכול להבטיח שגם אם חלילה הם יגשימו את חלומם על הקמת מדינת פלשתסטין, תישאר להם הבעיה עם עצם קיומה של מדינת ישראל, משתי סיבות: "ראשית, האסלאם היא דת משפטית-פוליטית-טריטוריאלית, שמתייחסת באופן אוניברסלי לעולם כמחולק לשני חלקים: כל מקום שכפוף להשפעה תרבותית צבאית ופוליטית, נקרא 'דאר אל אסלאם' – הבית של האסלאם. החלק השני נקרא 'דאר אל חרב', - בית המלחמה. הגבול הזה הוא הגבול היחיד המוכר, וישנה ומוטלת חובה על כלל המאמינים להנהיג מלחמת קודש בחלק של העולם שאיננו כפוף לאסלאם, כדי להביא לשליטה מדינית פוליטית של המאמינים על התחומים שמחוץ לשליטת האסלאם. המטרה הראשונה של הג'יהאד היא קודם כול להילחם במקומות שהיו פעם תחת שליטת האסלאם והוצאו בכוח על ידי אויביהם – הם כמו ארץ ישראל, וירושלים, שנחשבת וואקף – הקדש מוסלמי".
"מעבר למחויבות הדתית הבסיסית, קיים כאן חשבון ועניין עמוק יותר מול היהודים ומדינת ישראל", הוא אומר. "הקוראן חדור בהכרה פנימית עמוקה עם מכיר בסיפורי התנ"ך, חיי האבות, יציאת מצרים ומתן תורה. בסופו של דבר מוחמד טבח ביהודים כי הם לא הסכימו להכיר בו כנביא, אבל בהתחלה הוא שיבח אותם והביא את התורה כמקור וחיזוק לדבריו. האסלאם נולד במציאות שבה עם ישראל בגלות כבר 500-–600 שנה. כל פסוקי הקוראן שמדברים על עם ישראל כעם נבחר, ועל ההבטחה של ארץ ישראל, לא היוו סכנה תיאולוגית, אבל חזרת עם ישראל לארצו מהווה רעידת אדמה וזעזוע אדיר עבור האסלאם. עכשיו הוא צריך להתמודד עם זה בשתי דרכים: חלק מהמוסלמים אומרים, אם אנחנו מאמינים אמיתיים – אנחנו צריכים להכיר בזה שהגבול היחיד שצוין בקוראן זה הוא ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי – עם בשתי גדות הירדן. לאחרונה אמר שייח' חשוב בירדן אמר: "'הרי כתוב בקוראן בצורה מפורשת שארץ ישראל שייכת ליהודים, ולא מוזכר שם פלסטינאים"פלשתינים'. הדעות האלה הרבה פחות מוזרות ממה שנדמה לנו. אנחנו יודעים שבחברה המוסלמית אסור לפרוש מהציבור ולהגיד דעה לא מקובלת, אבל בכל זאת בתוך ליבם הם שואלים את עצמם את השאלה הזו והם אכן מכירים במדינת ישראל".
מנגד, יש שזיהו בישראל סכנה לעצם האסלאם. "אם אללה לא גירש לגמרי את היהודים והחזיר אותם לארץ ישראל, הרי שהם ממשיכים להיות העם שבחר בהם בו אללה, ואולי האסלאם הוא עצמו האשליה. ולכן יש שנאה אדירה נגד מדינת ישראל וזו עומק הסיבה של הסירוב של אבו מאזן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם".
איך הם מבטלים את כל ההתייחסויות החיוביות לעם ישראל המוזכרות בקוראן?
"יש הסבר שפסוקים מאוחרים מבטלים פסוקים ראשונים, והפסוקים שמקללים את ישראל מבטלים את הפסוקים שמברכים אותם. הבעיה היא שאין שום פסוק בקוראן שמבטל את הפסוקים על ארץ ישראל כשייכת לעם היהודי, ולכן הם נאלצים למצוא פרשנות חדשה מהדור האחרון, שמוצאת היום תפיסה חזקה בעולם המוסלמי, בשיח הציבורי ובספרי הלימוד של הרשות הפלשתינאית. "'נכון שאללה נתן את הארץ לעם ישראל', מסבירים אותם מוסלמים לעצמם, 'אבל אתם לא עם ישראל, אלא עם שנוצר בגלות והמצאתם איזה איזו דת חדשה, ואין לכם שום רצף אתני ודתי בארץ ישראל"'. יש לנו קצת אחריות גם על הדבר הזה, כי מרוב שאנחנו מתנערים מהיותנו עם ישראל אנחנו שוכחים שיש גם מי שמקשיב לנו ומסיק מזה את המסקנות. פה גם כן צריך בגרות היסטורית ועמוקה יותר, להבין שהאתגרים שאנחנו מתמודדים איתם היום הם היסטוריים ועמוקים. הם לא מסתכמים באינטרסים כלכליים ומדיניים מידיים".
מסעות הצלב לא הסתיימו
שרקי מסביר גם את צדו השני של המטבע, המשבר שחוללה הקמתה של מדינת ישראל עבור הנצרות שראתה את עצמה כמחליפה של העם הנבחר. "העולם המערבי של היום נולד מחדש על יסוד הדת הנוצרית, וגם אם הוא עבר חילון הוא לא השתחרר מרגע לידתו כעולם נוצרי, שמעולם לא ראה לגיטימיות בעצם קיומו של עם ישראל, ובוודאי בחזרתו לארץ ישראל ובהקמת מדינה שיש לה משמעות מעבר למקלט עבור פליטים.
"בעומק ליבם, חלקים רחבים בעולם המערבי לא יכולים להסכים את עם קיומה של מדינת ישראל והם מחכים לרגע שהיא תיפול. אנחנו רואים את המשחק הכפול של ראשי מדינות ושל התקשורת העולמית, שמצד אחד מעריכים את ישראל כמדינה דמוקרטית ומצד שני הם מזדהים מאוד עם המאבק האסלאמי למרות אף שהוא מאיים על הדמוקרטיה וגם עליהם.
"זה גם מסביר למה הדרישה הפשוטה שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, היא דרישה שהאיחוד האירופי לא מוכן לתמוך בה ומצא כל מיני הסברים לזה. המערב הנוצרי שהתפתח לעולם הדמוקרטי, מצא דרכים אחרות להביע את ההתנגדות הזו, שקשורה ים בעצם לרגש דתי".
האם השואה לא גרמה לשינוי מהותי בתפיסה הזו?
"אין ספק שהשואה הייתה זעזוע אדיר במודעות של העולם הנוצרי כלפי עם ישראל. הוא לא יכול להשתחרר לגמרי מהאחריות שלו לעניין, אבל עם כל זה, היחס למדינת ישראל – למרות כל הדיבורים היפים והנחמדים וההכרה לכאורה במדינת ישראל, היא עדיין לא התקבלה והתיישבה אצלם מבחינה דתית. מי שקורא היטב את הנאומים של האפיפיורים השונים, כולל של אלו שמציגים אותם כידידים גדולים של ישראל, כל פעם שמגיעים לפלסטינאים, מדגישים את האמירות שאבותיכם היו כאן, ושהיהודים הם בעצם גורם זר.
"הפלסטינים מהווים איזושהי גורם פיזי שמיישם את תיאוריית ההחלפה, שיש תמיד מישהו שממלא את תפקיד היהודי האמיתי. זה בולט מאוד בתת המודע של אירופה, כפי שורואים כל הזמן ביטוי לזה ביטוי כל הזמן בתרבות, באמנות, בקריקטורות ובמאמרי המערכת, שבהם מהווה הפלסטינאי הפלשתיני הוא הקרבן והמסכן. יש בזה גם כמין כפרה או הצדקה על השואה. התיקון הוא כפול: מצד אחד אנחנו עכשיו מספקים עכשיו הגנה לצד החלש והנרדף, ומצד שני היהודים מראים שהם לא כל כך שונים מהנאצים עצמם – וזה בא לידי המחשה באלף ביטויים וקריקטורות".
האם ארצות הברית שונה מאירופה בעניין הזה?
"יש שני זרמים שונים בארצות הברית. ארצות הברית נולדה תוך רצון להתנתק מאירופה הנוצרית הישנה והנגועה בתחלואים חברתיים ורוחניים רבים, לכן יש פה כוח מהפכני שיכול להוביל שינוי והכוחות שלו משוחררים יותר מהראייה המערבית האירופאית. הזרמים הדתיים בארצות הברית מתחלקים לשני חלקים כתוצאה מכך – זרם אחד שרואה את הבתנ"ך כמקביל לתהליך ולקשיים שעברו האבות המייסדים של ארצות הברית שבאו לארץ המובטחת, והם ממשיכים לתמוך בישראל מהכיוון הזה, גם אם יש פה עוד מניעים שונים. מצד שני, העמדה של חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות דווקא בארה"ב מאוד עוינת את מדינת ישראל, והם מהתומכים הגדולים בחרם על ישראל".
ויתורים כואבים
שרקי חוזר למרכזיות של ההיבט הטריטוריאלי בתפיסה האסלאמית, הרואה בכיבוש עוד ועוד שטחים לידי האסלאם כניצחון – ולא משנה מחיר ההרוגים שהוקרבו לשם כך, ומתוך כך הוא מצביע על הדרך הנכונה מבחינה דתית להביס את תפיסת הג'יהאד. "הפסד שטח מהווה ניגוד למטרת כיבוש 'דאר אל חרב' לידי האסלם. ואם תבוסה זה היא הפסד השטח, ואסור לך מבחינה דתית לוותר על שטח ועל מסגרת מדינית, הרי שאם תיתן לפלסטינאים שנלחמים כנגד עצם קיומה של מדינת ישראל ריבונות או שטח, אוטומטית זה יהפוך למדינת טרור שתחפש בכל דרך כיצד להשלים את המשימה. הדבר הזה הוא בסיסי כמו שאינך יכול למנוע מהדבורה לייצר דבש ומהפרה להוציא חלב – אלו הם דברים טבעיים וקיומיים. ראינו את זה לא רק בהתנתקות אלא גם בהסכמי אוסלו שבהם מסרו את עזה עצמה ואת השליטה בערים לידי הפלסטינאים".
"לפיכך אתה חייב לשלוט בשטח, גם אם זה זו שליטה מרחבית, ובמסגרת הזו אתה יכול לאפשר חיים נחמדים, בריאים ומאושרים, - ואפשר לחיות בהחלט עם הציבור הערבי בידידות, יש לנו הרבה דברים משותפים אפילו – אבל רק בלי לתת להם את מפתח השטח או מפתח מדיני, אחרת אתה דוחף אותם מחדש אל המלחמה. הסיפוק הדתי לא יתממש בקבלת טריטוריה, אלא בהשמדתה של מדינת ישראל. היא ממשיכה להיות חילול טוטאלי של האסלאם - לא משנה אם היא על שתי גדות הירדן או אפילו רק על שתי גדות הירקון".
למה כשאני שולט על השטח אני משתיק את קולות הג'יהאד וכשאני נותן את השטח אני מקומם אותו?
"מאז ימי הביניים יש פסיקה הלכתית מוסלמית מאוד ברורה מאוד: הג'יהאד היא חובה דתית עליונה, מלחמת נצח. אסור להפסיק אותו. אתה כל הזמן נמצא במציאות של חיוב, אלא אם כן אתה נמצא במצב מנוטרל ואינך יכול. אתה בגדר אנוס. זה המצב היחיד שאתה משוחרר בו מחובת הג'יהאד באופן זמני. זה לא נקרא בגידה בדבר הא-ל. אם אתה מקבל שטח וכוח, אוטומטית אתה חוזר למצב של החיוב לארגן כוח ונשק".
כותרת משנה סקרנות עולמית
מעבר לצורך לספק הגנה בסיסית על עצמנו תוך שימוש בכוח צבאי, אומר שרקי, כדי לנצח את הג'יהאד אנחנו חייבים להתעמת ולהביע את זכותנו על הארץ גם בהיבט הדתי. "אנחנו עושים להם עבודה קלה כאשר כשאנחנו נמנעים מלהתייחסות ליסודות האמונה ולזכותנו על ארץ ישראל, מפני שאנחנו מצטיירים כקבוצתה של כופרים, ולכן המלחמה שלהם היא קלה: הם מדברים בשם הא-ל, ומולם יש אנשים שכופרים בדבר הא-ל,; בעוד שאנחנו צריכים להגיד את האמת הפנימית שלנו ולא להתבייש שבעצם מציאותנו פה יש פה יסוד שקשור להבטחה א-לוהית".
"זה קשה לנו כמדינת ישראל, שמגדירה את עצמה כחילונית בחלקה ולא כולם יכולים להזדהות עם אמירה כזו, אבל צריך להבין מול מי אתה נתפס, וכשאתה נמנע להשיב ומה המשמעות של הימנעות מהשבת טענה עניינת לטענה שלהם. אתה לא רק שם את עצמך במצב קשה, אלא גם דוחף אותם בעצם למציאות של מחויבות לג'יהאד אינן סופי".
לשיטתו, הפניית תשומת הלב ושילוב של מערכה דתית במלחמה שמנהלת ישראל לקיומה, לא תלבה את האש, כפי שמקובל לחשוב, אלא דווקא תצנן אותה.
"בפרעות הכותל שהתרחשו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, התכנסו קבוצה של פרופסורים מירושלים, חברי "'ברית שלום"', ואמרו שאוי ואבוי לנו אם נהפוך את הסכסוך הזה לדתי, כי אז לא יהיה לא לו פתרון, ולכן חייבים להיות פרגמטיים ולמצוא לזה פתרון מעשי. זו הייתה אשליה נוראית. הראייה של המוסלמים היא דתית במהותה, ואתה לא יכול להחליט בשביל אנשים אחרים איך הם רואים את חייהם. אתה צריך להשיב טענות שקשורות למציאות ולא לברוח לדמיון פרטי שלך שכאילו אתה נמצא בשיח שהוא נקי מתכנים רוחניים ודתיים. אם במקביל למערכה הכוחנית החשובה כאמור בשביל לנטרל את המוטיבציה המוסלמית, ננהל גם דיונים מדיניים על בסיס טיעונים דתיים וציטוטים מהתנ"ך ומהקוראן, - זה בהחלט עשוי לייצר כאן שינוי דרמטי תודעתי בתוך העולם המוסלמי בכלל והפלסטיני והפלשתיני בפרט".
לנוכח תיאור כל כך דתי כל כך של המערכה – מובנת ים אולי מאיסתו של חלק מהעולם החילוני בכל העולם, מהדת, כבהיותה גורם שמחולל מלחמות כאן.
"גם אם חלק מהעולם טוען שהוא מואס בדת, בפועל כולו עוסק בחיפושה אחריה ואחרי בחיפוש משמעות רוחנית לקיומו. כשבמערב יש משבר רוחני מאוד עמוק מאוד שמתנתק מהיסודות הרוחניים שלו, זה מתבטא בקריסה הדמוגרפית שלו. אבל מה שבולט יותר מההתחלנות, זה הוא דווקא תנועת השיבה אל היסודות הפגאניים – המיתוס שמטפח וקשור לאהבה, לנוער ולגוף כמקורות תקווה, אני רואה פה דווקא חזרה דתית למקורות קדומים יותר. זאת אומרת שבשורש הדברים החיפוש הרוחני הדתי לא חדל גם בעולם החילוני, אבל הוא כן ובצדק, מחפש מזור ליישוב המלחמות שהוא מחולל עד שייפתר הקונפליקט שנלווה אליו".
אז בין מערב דתי שוקע למזרח דתי עולה, מה התפקיד של עם ישראל?
"דווקא מדינת ישראל יכולה להיות בטווח הארוך מניפת הדגל שגם חלק מהמוסלמים יבינו אותו. מדינת ישראל מאמצת מצד אחד את המודרנה ואת היכולת היצירתית בכל התחומים ואת החירות האנושית, ומצד שני היא איננה מנותקת מריבונו של עולם. היא מרגישה שייכת להיסטוריה ארוכת- טווח ויש לה תוכן רוחני שקשור לדברים העתיקים ביותר של ההתגלות הא-לוהית בתוך העולם הזה. והשילוב הזה מהווה הוא סוג של קסם בעיני מוסלמים מסויימים. אם יש לנו אומץ לא לוותר על העמדות שלנו, ולעמוד בתוקף על זכותנו על הארץ, אם רק נוכל להילחם מול כל העומדים עלינו בלי אשליות שאם נמסור להם שטחים אנחנו נצליח להגיע להסכם, - יתגלה לאורך זמן, כאשר נייצר מציאות חדשה, שיכול להיות מפגש מאוד מפתיע מאוד דווקא בחלק הזה של העולם".
מה רמת המודעות של הנהגת המדינה לדברים האלו?
"הנהגת המדינה משקפת את החברה שלנו, ולכן אני לא מצפה ולא מאמין בשינויים אישיים מהירים, אלא בתהליכים ארוכים ועמוקים מאוד. המשבר הרוחני שפוקד את האסלאם ואת המערב, פוקד אותנו לא פחות. החזרה שלנו לארץ וחזרה אל ממלכתיות ישראל, דורשת שינויים עמוקים מאוד וצורך לשוב לתפיסה הבסיסית של התורה שלא דיברה רק על יהדות של כשרות ותפילין, אלא בעל חברה שלמה שחיה בכל ממדי החיים בארץ באור ה'. זה דבר ששכחנו אותו אלפיים שנה, וקשה לנו מאוד לחזור למקום הזה. אנחנו בורחים או אל חילונית מאולצת, או לדתיות שחוזרת להיאחז בדגם גלותי שלא עונה על מה שקרה לנו עם חזרתנו לארץ. המאבקים הפנימיים שלנו הם מבחינה מסויימת ביטויים למבוכה שאוחזת בנו: מה הדרך הנכונה לחזור לעצמנו בצורה אמתית".
יש סוף טוב לכל הסיפור הזה?
"בוודאי. כל השינויים הגדולים הם של ברכה אדירה של חזרת עם ישראל לארצו, חזרה למציאות ארצית של עם שנושא בתוכו תוכן רוחני, ולא דווקא תוכן דתי. לא במקרה שאנחנו בכותרת העיתונים בכל העולם כולו. זה לא רק חדשות אלא גם סקרנות אדירה לראות מה יצמח כאן".
הקישור מתוך המגזין עולם קטן