האם לדעתכם "האדם הוא יצור תבוני"? האם לדעתכם "האדם הוא יצור אוטונומי"? האם אתם בטוחים ש"האדם הוא יצור המבקש טוב עבורו ועבור החברה שבה הוא חי"? האם אתם מאמינים במערכת ערכים ש"במרכזה האדם, שהוא תכלית לעצמו ושהוא המטרה העליונה"? האמנם יש לחתור לכך שכל תלמיד בישראל ישנן, שהמדינה הדמוקרטית צודקת משום שהיא "מבטאת הסכמה בין האזרחים לבין עצמם ובינם לבין השלטון באשר לדרך הפעולה של האזרחים, לזכויותיהם ולסמכויות השלטון"? ולסיום, האמנם "לבני אדם יש זכויות טבעיות שאינן ניתנות להפקעה"?

אם עניתם בחיוב ובביטחון מלא לכל השאלות שלעיל אתם יכולים להיות מרוצים פעמיים. ראשית, משום שתמיד תמצאו שותפים לדרך בפילוסופים של האסכולה האנגלית־סקוטית מהמאות ה–17 וה–18, שעמם נמנו ג'ון לוק ופרנסיס האצ'סון. שנית, משום שלימודי האזרחות ב–15 השנים החולפות ביטאו עד אחד את עולם הערכים שלכם, ואף התאמצו להטמיע אותו בלבבות התלמידים מכל מגוון המגזרים ובעלי כל מגוון הדעות. לימודי האזרחות בישראל היו בשנים אלו ללימודים כמו־תיאולוגיים של עידן ההשכלה. כל תלמיד נדרש לשנן אמיתות על טבע האדם, על תכלית העולם ועל מהות המדינה לפי רוחם של הוגי הנאורות. קראו לזה במערכת: "דמוקרטיה כתפישת עולם".

אבל ייתכן שיש ביניכם מי שחשב פעם, שקאנט צדק כאשר קבע ש"מִבול עץ כה עיקש שממנו נעשה האדם קשה ליצור דבר שהוא ישר לחלוטין". ייתכן ובלב של מי מכם נגעה אי פעם מחשבה כלשהי שהיא רומנטית, אקזיסטנציאליסטית, פוסט־מודרנית, דתית, ניאו־קלאסית, רפובליקאית, שמרנית או קהילתנית־קומיוניטרית. ושמא חשב מי מכם שיש דרכים רבות ושונות להצדיק את הדמוקרטיה, ושמותר במדינה חופשית לחשוב מחשבות שונות על טבע האדם או על מהות המדינה, ואין זה סותר חינוך לשלטון החוק ולאימוץ של כללי הדמוקרטיה? אם עלה בכם אי פעם הרהור כפירה שכזה, או אז הייתם בבעיה.

הניסיון להטמיע במערכת חינוך מגוונת את תפישת העולם הליברלית־אינדווידואלית של המאה ה–18 מעיד אולי על צרות אופקים, אולי על תמימות, אולי על רצון להטמיע בלב ההמונים "שקרים נאצלים" לפי השיטה האפלטונית, מחשש שללא המיתוסים הפוליטיים הללו, לא תהיה לדמוקרטיה תקומה. כך או כך, המצב הזה יצר אנטיגוניזם לא מבוטל בקרב אלו שהרגישו שזהו ניסיון "לחנך מחדש" קבוצות המקבלות את הדמוקרטיה ללא רבב, אך אינן רואות בסט הערכים הליברלי־אינדווידואליסטי מערכת ערכים עליונה שאין בלתה, וכזו שאין מחשבה לגיטימית מחוצה לה.

ליאו שטראוס, בספרו "הזכות הטבעית וההיסטוריה", מתאר בצורה בהירה את פרק הזמן הקצר שבו שלטה בכיפה תפישת "הזכות הטבעית", זו המקדשת את החירות האישית כעליונה, תוך שהיא נועצת את התוקף של החירות בטבעו של האדם. קדמה לה התפישה של "הנכון הטבעי" הקלאסי־אריסטוטלי, הגוזר סט ערכים נכונים מתוך טבע האדם ורואה בחירות אמצעי למימושם. לאחריה הופיעה ההתפוררות הגדולה, מניטשה ועד הפוסט־מודרניזם, שעברה דרך חידוד "הכשל הנטורליסטי" האוסר לגזור את הראוי מתוך הטבעי. עידן מעורפל זה, שעדיין לא תם, הביא עמו גל של ניסיונות לבסס מחדש את המוסר החברתי. במקביל למסע הארוך הזה שעברה התבונה בציוויליזציה המערבית הציעו הדתות השונות (מן הבודהיזם ועד היהדות) את ההתגלות, דרך חלופית ולא בהכרח תבונית לביסוס המוסר, האישי והחברתי. "אתונה וירושלים", בלשונו של שטראוס.

הדיון העשיר והמורכב הזה ושאלות העומק הנלוות אליו, לא הוצגו לתלמידי האזרחות במדינת ישראל במשך שנות דור. יצור אוטונומי, אמנה חברתית וזכויות טבעיות — הא ותו לא.

תוכנית הלימודים שאושרה ב–2011 עשתה צעד חיובי ראשון לתיקון המצב המעוות הזה. הוגדר בה נושא ראשי של תפישות דמוקרטיות שונות, הכולל פירוט של מגוון גישות להבנת הדמוקרטיה: גישה ליברלית־אינדווידואלית, גישה רפובליקאית וגישה רב־תרבותית. נעשתה כאן התקדמות ברורה לקראת הצגה מורכבת של ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם הסובלים יותר מפירוש אחד לגיטימי. מסיבות שונות, מגמה זו לא הוטמעה במערכת עד לאחרונה.

מחוון המושגים בלימודי האזרחות שהופץ בתחילת שנה זו למורים עשה צעד נוסף בדרך ללימוד מורכב ועשיר של הרעיונות שביסוד הדמוקרטיה. בניגוד לעבר, לא נעשה בו ניסיון להנחיל כערכי חובה סט ערכים מסוים; גם לא סט אלטרנטיבי לזה שנלמד עד כה. בדרישת החובה למושגי היסוד באזרחות צומצם למינימום העיסוק בשאלות הפילוסופיות והתיאולוגיות. לא משום שהן אינן מרתקות או חשובות, אלא משום שהדרך שבה הן טופלו עד היום תאמה את צורת המחשבה של אסכולה אחת בלבד. אפילו לא של מגזר אחד. שהרי זה כמעט אבסורדי לטעון שכל הציבור החילוני בישראל שותף לסט הערכים שבו פתחתי מאמר זה. וכי לא בקרב אנשי מדע ורוח — אנשי מדעי הטבע, פסיכולוגים, חוקרי מוח, חוקרי ספרות ופילוסופיה, סוציולוגים ומדע המדינה — נטועות כל קריאות התיגר על האסכולה הרואה באדם יצור תבוני־אוטונומי?

מחוון המושגים החדש אינו תחליף לתוכנית לימודים ואינו קובע בשום צורה ששאלות היסוד של המוסר החברתי או של הרעיון הדמוקרטי לא יידונו בכיתות הלימוד. מנגד, הוא מאפשר לכל מורה למצוא את הדרך המיטבית לקיים בכיתתו דיון עשיר שתכליתו להצדיק את השיטה הדמוקרטית, את זכויות האדם ואת הציות לחוק בקרב תלמידיו. אין דומה כיתה אחת לרעותה. אין דומה מגזר למשנהו. אף על פי כן, ישנו קונצנזוס רחב מאוד מאוד בישראל התומך בקיומה של השיטה הדמוקרטית ובכיבוד זכויות האדם. אכן, כמו בכל חברה דמוקרטית, אין הסכמה לגבי האופן המדויק שבו יש לאזן בין ערכים במקרים של התנגשות ביניהם. זוהי בדיוק גדולתה של השיטה הדמוקרטית, המהווה מנגנון להסדרת המחלוקות הללו בדרכי שלום. מערכי שיעור שונים יכולים אפוא להתאים לאוכלוסיות שונות. התוצאה הדמוקרטית היא אחת. במצב החדש, רק היא מחייבת את כולם במבחני הבגרות באזרחות.

השינוי הזה תואם במידה רבה את ההתפתחות הפילוסופית במשנתו של ג'ון רולס, מי שנחשב לבולט מבין הפילוסופים הפוליטיים במערב במחצית השנייה של המאה העשרים. במשנתו המוקדמת הציג רולס תיאוריה סגורה אחת של צדק דמוקרטי־ליברלי שעל בסיסו יש להשתית את ההסדרים הדמוקרטיים. לעומת זאת, במשנתו המאוחרת הוא הסתפק בהצגת תיאוריה של הוגנות הממוקדת בהסדרים הפוליטיים הדמוקרטיים, וצמצם את היומרה לבסס חברה דמוקרטית על תפישה מסוימת ומושלמת ביחס לטבע האדם או המדינה. הוא אימץ לא מעט מן הביקורת הקהילתנית־קומיוניטרית של הוגים כמו אלסדייר מקינטאייר, מייקל סנדל, וצ'רלס טיילור. הללו הטיחו בו שתי טענות עקרוניות: ראשית, התיאוריה הליברלית־אינדווידואלית של המאה ה–18 מלאה חורים מבחינה פילוסופית (רק "ניטשה או אריסטו" נותרו רלוונטיים, בלשונו של מקנטאייר). שנית, יש סתירה פנימית בניסיון לכפות אותה על כלל האזרחים.

לכאורה, היה אפשר לצפות שמי שאך אתמול נרעש מאי־כניסת הספר "גדר חיה" לקריאה המומלצת בלימודי הספרות, ימצא עצמו שבע רצון מהניסיון לקדם שיח פלורליסטי על תפישת האדם, ועל מהותה של המדינה ושל הדמוקרטיה. לצערי, תחת זאת נתקלנו בחרדה. כאילו אם יידע התלמיד על הצידוק התועלתני לדמוקרטיה במקום הצידוק ההסכמי־חוזי עולמו ייחרב; כאילו שאם יבין את המתח שבין התבונה לבין מקורות היצירה הדתיים־אמנותיים של האנושות, זה יסכן את היציבות של הדמוקרטיה הישראלית; כאילו שהתפישה האריסטוטלית או הקומיוניטרית, הסוברת ש"האדם הוא יצור פוליטי מטבעו", אינה עולה בקנה אחד עם חשיבה דמוקרטית.

אני תמה, האם מבקרי השינוי בחלק זה של המחוון ממליצים לאסור על תלמידי ישראל לקרוא את "ייסורי ורתר הצעיר" או את "מובי דיק" מחשש שמא יגלו ש"האדם איננו יצור תבוני". אולי גם "הזר" הוא ספר פסול, שכן לא עולה ממנו ש"האדם מבקש טוב עבורו ועבור החברה שבה הוא חי". אולי גם "שר הטבעות" הוא ספר לא־חינוכי וכך גם "האחים קרמאזוב". יש בהם יותר מדי מוטיבים מיתיים והרהורים מעין־דתיים, שאינם משרתים את הדימוי של "האדם במרכז", או את זה של המדינה הליברלית הצומחת מתוך ההסכמה.

לאחרונה אני שומע כמה ממתנגדי מחוון המושגים צועקים בקנאות דתית: "אין אלוהים, אבל הוא נתן לנו את הזכויות הטבעיות", או אם תרצו: "אין אלוהים, אך הוא יצר את האדם בצלמו". הקנאות הזו מעוררת תימהון אף שאין בי שום לעג כלפי עמדה ליברלית־אינדווידואליסטית עקבית. הוויכוח המתמשך על בסיס המוסר החברתי עומד בלב ההגות המדינית מאז סוקרטס ועד ימינו, ואיש אינו מחזיק בכיסו תשובה קלה החפה מחולשות. אני רק לא רואה איך עמדה פלורליסטית יכולה להצדיק את ההשתלטות החד־צדדית שביצעו תומכי התפישה הנזכרת ב–15 השנים האחרונות על לימודי האזרחות בישראל.

דברים אלו, אין בהם כדי למצות את הנושאים הקשורים לשינויים שנעשו לאחרונה בלימודי האזרחות. אין לכך די מקום במסגרת מאמר אחד, אך אכן ראוי להתייחס גם להיבטים המהותיים האחרים שעמדו על סדר יומו של המקצוע. אופן הצגתה של המדינה היהודית, מקומה של תרבות פוליטית דמוקרטית ומערכת היחסים בין רשויות השלטון השונות הם הבולטים שבהם. במסגרת זו אסתפק אפוא בהבעת עמדתי הברורה, שגם בעניינים הללו לא נעשה שום שינוי שיש בו כדי לפגוע בצביונה הדמוקרטי היקר של מדינת ישראל.

ד"ר מלאך משמש כיו"ר ועדת המקצוע בלימודי האזרחות במשרד החינוך