מדינאי בכיר ומוכשר בעיצומה של קריירה מבטיחה הודח בשנת 1512 ממשרתו הדיפלומטית ברפובליקה של פירנצה. ההדחה באה בעקבות שיבתם של בית מדיצ'י אל העיר, ועלייתם מחדש לשלטון. זמן קצר לאחר מכן נחשד אותו מדינאי, ניקולו מקיאוולי שמו, בקשירת קשר להפלתם של בני מדיצ'י. הוא נחקר בעינויים ונידון בבית המשפט למוות. נתמזל מזלו, והוא זכה מחדש בחייו במסגרת חנינה כללית שניתנה בפירנצה עם מינויו של אחד מבני מדיצ'י לאפיפיור. עם זאת, נחסמה בפניו האפשרות לשוב אל החיים הפוליטיים.

מתוסכל וקצוץ כנפיים השתקע הפוליטיקאי הנמרץ והשאפתן הזה בכפר קטן מחוץ לפירנצה, ופנה לכתיבה בתחום המחשבה הפוליטית. שנים אלו הולידו יבול ספרותי מרשים שהפך את מקיאוולי להוגה קלאסי, שעל שמו נקרא הביטוי "מקיאווליזם", המבטא בתרבות המערבית ציניות פוליטית והתנהגות אנטי-מוסרית בשדה הציבורי.

ניקולו מקיאוולי (1469-1527) קנה בזכות את האחריות לביטוי, עקב ספרו הנודע "הנסיך", שנכתב כספר הדרכה קצר לשליטי זמנו ומבוסס על גישה ריאליסטית-חשדנית ביחס לטבע האדם. לפי גישה זו, על השליט לנהוג לא פעם באכזריות, בעורמה ובדו-פרצופיות כלפי נתיניו וכלפי מדינות שכנות. את אמת המידה המוסרית (או הנוצרית) מוטב לדעת מקיאוולי לסלק משיקולי הדעת של השליט, באשר היא איננה מביאה להצלחה ולשגשוג בשדה הפוליטי.

על אף שמחשבתו של מקיאוולי משקפת היטב את ההתנהלות הפוליטית של זמנו ומקומו – ערי איטליה בתקופת הרנסנס – ניסוחיו הנחרצים והנוקבים גרמו להסתייגות ולזעזוע ברחבי העולם הנוצרי. כבר ב-1559 נכלל "הנסיך" ברשימה המכובדת של "הטקסטים האסורים" של הכנסייה הקתולית.

בתקופות מאוחרות יותר נתגלה "הנסיך" כמעורר השראה והוערך מחדש באופן חיובי. הרדר ומאציני ראו בו מבשר של הלאומיות לאור קריאתו לאחדות איטליה. הגל ראה בו מבשר של המדינה המודרנית החזקה. באסכולות ריאליסטיות מודרניות ועכשוויות נחשב "הנסיך" לחיבור חלוצי שהציב לראשונה מדע מדינה מפוכח שאיננו לוקה באשליות ובאידיאליזציה פילוסופית או דתית של המדינה והפוליטיקה.

ואולם, חיבור מונומנטלי אחר של מקיאוולי פתח בפני קוראיו צוהר לעולם מחשבה מורכב יותר. במקביל לחיבור ה"נסיך" חיבר מקיאוולי את ה"דיונים", מחשבות על עוצמתה וסוד כוחה של הרפובליקה הרומית בהשראת חיבורו של ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס. חיבור זה זכה כעת לתרגום מחודש בסדרת ספרי היסוד של המחשבה המדינית של הוצאת שלם, והוא מצטרף לתרגום המחודש של "הנסיך" שיצא באותה הוצאה לפני שנים ספורות. כדרכה של הוצאת שלם, המהדורה ידידותית, מוקפדת ומהודרת.

ב"דיונים" מרומם מקיאוולי את רומא כמופת של הצלחה מדינית. יישוב קטן ושולי במרכז איטליה שהפך לאימפריה המזהירה ביותר בהיסטוריה האנושית. לדעתו, מפתח ההצלחה היה במשטר הרפובליקני ובחירות שנהגו ברומא כ-500 שנה, מאז גירוש המלך בשנת 509 לפנה"ס ועד הפיכתה של רומי לקיסרות במאה ה-1 לפנה"ס. החוקה הרומית, הסנאט, אסיפות העם והמגיסטראטים (בעלי המשרות הנבחרים לתקופות קצובות) היוו את הבסיס למשטר שגרם למידה-טובה-פוליטית אצל אזרחי רומא, לרוח פטריוטית ולנכונות להתגייס כלוחמים לצבא הכיבושים של הרפובליקה. אליהם מצטרפים הטריבונים, מוסד דמוי בג"ץ, שבאמצעותו יכלו לקבול המעמדות הנמוכים על עוולות שנעשו להם בידי הרשויות.

לפנינו לכאורה מקיאוולי אחר מזה של "הנסיך": מקיאוולי המעלה את החירות ואת אהבת המולדת על ראש שמחתו.

מקיאוולי ממשיך לחקור את סוד הצלחתה של רומא וקובע שבהתאם לדרישה האריסטוטלית הקלאסית, התקיים ברומא משטר ממוזג – הכולל בתוכו היבטים של מונרכיה, של אריסטוקרטיה ושל דמוקרטיה. הוא ניחן גם בגמישות מספקת שאפשרה לו להתאים את עצמו לשינויים הדינמיים שעברו על החברה ברומא במהלך השנים, ולהכיל את המחלוקות התוססות שבין הקבוצות השונות בחברה הרומית. הדת שימשה ברומי כמכשיר פוליטי מובהק להשרשת נאמנות ומסירות בקרב האזרחים. בזכות אלו נותרו האזרחים מגויסים כלוחמים לצבא הרפובליקה, ואפשרו את התפשטותה לארצות רחוקות ואת הפיכתה לאימפריה.

פרט זה איננו שולי עבור מקיאוולי, ואיננו תוספת אפשרית בלבד לקיום מעולה: בתפישתו הריאליסטית, מי שאיננו כובש ארצות ומשעבד עמים עובר חיש מהר לצד המנוצח והמשועבד.

כמו בריאליזם המפוכח של 'הנסיך' שבו הקדים מקיאוולי את זמנו, גם ב'דיונים' הוא מגלה חוש ביקורת היסטורי ומעלה על נס את האימפריה הרומית ואת ערכיה הרפובליקניים באופן המזכיר את החיבורים על רומא שכתבו הוגי הנאורות במאה ה-18: מונטסקייה, וולטר, והמפורסם שבכולם אדוארד גיבון וחיבורו "תולדות שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית".

וכמו מאליה מזדקרת מבין החיבורים הללו השאלה מיהו מקיאוולי האמיתי – ליברל או ציניקן? ריאליסט פרו-מלוכני או רפובליקני? הומניסט מיוסר או פרגמטיסט חסר-תקנה? כותב 'הנסיך' או כותב ה'דיונים'?

שאלה זו לא משה מעל שולחנם של הוגים וחוקרי המחשבה המדינית והיא ממשיכה להטרידם גם במאה ה-21. במאמר על מקיאוולי מזכיר ישעיהו ברלין 20 (!) גישות שונות לפתרון התעלומה של מקיאוולי (בתוך: נגד הזרם, 1986). שפינוזה, רוסו ורבים אחרים פירשו את 'הנסיך' כסאטירה או כאזהרה מפני מה שעלולים לעשות שליטים עריצים, ובעצם הציעו לקרוא את החיבור לאור התפישה של 'הדיונים'. אזכורים רבים של מקיאוולי בספרות האליזבתינית, הרואים בו שטן ואשמדאי, מצטרפים לעמדת הפילוסוף ראסל שהגדיר את 'הנסיך' כ'מדריך לגנגסטרים'. אחרים נחלקו האם יש להדגיש את הצדדים האנטי-נוצריים במשנתו או דווקא את החשיבות שהוא מקנה לדת ככלי ליצירת הזדהות פוליטית, האם עיסוקו בעבר כפוף לנקיטת עמדה פוליטית בשאלות זמנו ומקומו או שהוא פילוסוף מדיני החותר בעיקר להבנת הכללים הנצחיים של הקיום האנושי.

במבוא המלומד של ד"ר עלי זמורה לתרגום החדש הוא נוקט עמדה ברורה. מקיאוולי של 'הדיונים' שותף ללא כחל לעמדתו הבסיסית של 'הנסיך', זו השמה בראש מעייניה אך ורק את הצלחת המדינה, ובמקביל מודעת לטבעו הבוגדני והאנוכי של האדם. תמיכתו של מקיאוולי בחירות וברפובליקה אינה מבוססת על ערכים הומניסטיים-מוסריים אלא על הערכה מפוכחת שזוהי צורת הארגון שהוכיחה את עצמה כיעילה ביותר להתפשטותה ושגשוגה של מדינה. השחיתות ואי-השוויון אינם מגונים מצד עצמם אלא שבהם רואה מקיאוולי סיבות לדעיכתה של רומא. תפיסת האדם של מקיאוולי היא תמיד פסימית, אנוכית ונעדרת כל אמון. ואמנם – התהילה הפוליטית שעליה ממליץ מקיאוולי היא סוג של תרופה ומזור למצב העלוב של הקיום האנושי. באמצעותה קיומו הופך להרואי, בבחינת חיים שלאחר המוות.

אינני מתיימר להתווכח עם זמורה ביחס למיקום 'הדיונים' בתוך מכלול כתביו של מקיאוולי, אך טוב היה עושה אם היה מציע בפני הקוראים לא רק את עמדתו, אלא גם את תולדות הפרשנות של הספר. 'הדיונים' הפך זה מכבר לחלק מן הקלאסיקה של המחשבה המדינית, וככזה, ערכו לא רק במה שהתכוון המחבר אלא גם באופן שבו הבינוהו קוראיו במהלך ההיסטוריה.

ואם כבר קלאסיקה. מטבעה של זו, שהיא יורדת לשורשן של בעיות וממשיכה להיות רלוונטית גם עם השתנות הנסיבות והמקרים. מקיאוולי ידע זאת ועל כן הקדיש את דיוניו לנסיקתה יוצאת-הדופן של הרפובליקה הרומית. דומה שלקוראיו הישראלים צפויה חוויה דומה המעוררת באופן בלתי-נשלט אסוציאציות עכשוויות, בין שהן מדויקות ובין שלא.

כך למשל מנתח מקיאוולי בספר השלישי באופן נוקב את דעיכת הרפובליקה בעידן (אשליות) השלום. מאחר שלא חששו עוד מהפסד בקרבות, חדלו למנות את המינויים הבכירים לפי הכישרון, ואלו הושפעו בעיקר מיכולתם של המועמדים לרכוש אהדה מצד אי-אילו. 'רייטינג' בלע"ז. גם בחיבורו הנזכר של גיבון מתואר התהליך באופן דומה: ערכי הרפובליקה והחירות הביאו לצמיחתה המטאורית של הרפובליקה ולשגשוגה, אך דווקא בעידן המושלם ביותר טמון היה זרע הפורענות בשל השפע שגרם להשחתת המידות, לחיי מותרות ולאי-אכפתיות פוליטית.

ולסיום, דוגמה קצרה נוספת שיש בה כדי להטעים מסגנונו רווי התקדימים של הספר, שלמזלנו מלווה בהערות הסבר מרובות של העורך. בפרק 47 בספר השלישי מספר מקיאוולי את סיפורו של הקונסול מרקיוס שנפצע בקרב מול הסמניטים ולגייסותיו נשקפה בשל כך סכנה חמורה. הסנאט החליט שהכרחי לשלוח לשם כ'דיקטטור' – מינוי מיוחד לצורך משימה מוגדרת – אדם בשם פאפיריוס קורסור, שיסייע למרקיוס. את ההמשך מתאר מקיאוולי כך:

ומכיוון שאת הדיקטטור היה צריך למנות פאביוס, והסנאט חשש שלא ירצה למנותו כי היה אויבו, שלחו לו אפוא הסנאטורים שני שליחים כדי לבקש ממנו שיתעלם מהשנאות האישיות וימנה אותו למען טובת הכלל. ואת זה עשה פאביוס מתוך אהבת מולדת, גם אם אותת בשתיקתו ובהרבה אופנים אחרים שהמינוי הזה מעיק עליו. מכך צריכים לקחת דוגמה כל אלה המבקשים להיחשב אזרחים טובים.

זוהי דוגמה קטנה לניסיונו של מקיאוולי לטפח את המידה הטובה של אהבת המולדת והעמדת האינטרס של הכלל כראשון במעלה אצל הבכירים בשירות הציבורי.

כמו פרקים רבים בספר גם דוגמה זו קשורה במלחמות ובצבא, אך עם זאת נראה שגם הפרק הזה נותר אקטואלי, ולא רק בתחום הצבאי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"א, 10.6.2011