כמו רבים מכם ישבתי מרותק ביום שלישי בבוקר, עוקב בדריכות אחר כל פיסת עדכון, תמונה או צעד של גלעד. מתקומם על המצרים המחזיקים בו בגסות ודוחפים אותו לריאיון הכפוי, מלטף אותו יחד עם רמ"ח נפגעים כשהוא כבר בידיו הטובות והרחומות. נרטב מדמעות כשהילד הצנום הזה עומד ומצדיע לראש ממשלת ישראל וכשזה האחרון מחבק אותו חיבוק אבהי ומלווה אותו להוריו.

גשם הדמעות, לא הצליח להחליק אצלי את ההכרה שכל צעד של גלעד אל החופש בדרך זו, הוא צעד גדול שלנו כחברה אל שבי עצמי ומסוכן. הדיון הציבורי מראשיתו ועד ההכרעה, היה נדמה גזור מחייה של קהילה יהודית תחת שלטון זר, מתפלפלים בסוגיית 'פדיון שבויים', שוכרים מתווכים, שולחים שתדלנים כאילו הכומר, הצאר או חבורת שודדים חטפו את ילדינו ולנו לא נותר רק לפדות לבכות או להספיד.

אם לא פספסתי משהו, את גלעד שליט כמו את נחשון וקסמן, לא חטפה חבורה שדרשה כופר, זו היתה פעולה אחת ממלחמה כוללת המתנהלת כאן במאה שנים האחרונות. הוא גם לא הוחזר כחלק מחילופי שבויים בתום מלחמה. כפי שהכריזו השובים ונציגיהם בתום העסקה, המלחמה בעיצומה, הטילים ימשיכו לעוף אלינו ואת ה'שליטים' הם ימשיכו לנסות להעיף אליהם. אגב טרמינולוגיה, הם השתמשו בשחרור 'לוחמים' של האומה המוסלמית ולא בפדיון 'אסירים'.

תוך כדי המלחמה הזו עוברת הלאומיות היהודית בכלל וצה"ל בפרט - אזרחיזציה. ההגות, המוסר, מוסדות המדינה, האסטרטגיה הלאומית, כולם הפכו לשמש בחברה אזרחית. האומה כמשפחה חמה ואוהבת, המדינה כקהילה עם ארגונים אזרחיים, ערכי הנצח והצדק כשיח משפטי עבור זכויות האזרח, והצבא-צה"ל כחברת שמירה אזרחית. במסווה של סולידריות חברתית, מוצב האינדיבידואל במרכז והרגשות המציפים אותנו כיחידים הופכים לקובעי סדר היום הלאומי.

המגמה הזו לא החלה בעסקת שליט, מושגים כמו 'הכרעה' ו'ניצחון' הוחלפו ב'הכלה' ו'קונפליקט' כאילו מדובר בסכסוך ממוני בין שני בעלי דין. "גם הפונקציה של החייל, משתנה" נכתב בכתב העת הצה"לי ב-2006 בעריכת תא"ל צור קרן "תפקידו הברור כמגשים מטרתו האולטימטיבית של הצבא דהיינו ניצחון, הופך עמום יותר".

עסקת שליט הביאה את האזרוח לשיאים חדשים. בפרקטיקה הביטחונית, אני מניח שראשי המערכת כנים כשהם מוסרים לנו שיוכלו להתמודד עם הסיכונים חסרי התקדים, אבל אם ראש השב"כ אומר על חייל הנמצא בתא שטח נתון, 30 ק"מ מאופקים נתיבות או באר שבע שאין לו דפ"א (דרך פעולה אפשרית) אחרת, כדאי לבדוק אלו דפ"אות יש לו בכלל. האם ריבונות, הכרעת האויב, מיגור הרוע, המוסר הלאומי, הם חלק מכתיבת דפ"א בשב"כ ?

אם ראש ממשלה אומר שעסקה כזו מעלה את המוראל של חיילי צה"ל, משמע הוא רואה כל חייל כיחיד בעל זכויות. "בכל סבך שתיקלע אליו", אומר רוה"מ, כמו סוכן ביטוח טוב, לשרוליק "ארגון הזכויות 'מדינת ישראל' ידאג לך". חסר רק לחלק בבקו"ם עם הפק"ל את המספר של כרמלה..
אנחנו כבר בני 63, לא ילדים, ובכל זאת ממשיכים לדבר בשפה של הגלגול הקודם, שפת היחידים. אכן, 'אומתית שפה קשה', שפה של אומות. היא קשה כי "בין מדינות" כמו שאמר פעם הלורד פאלמרסטון "רק האינטרסים נצחיים", וקשה עוד יותר עבור אומה שדווקא מאמינה ביסודות המוסריים הלאומיים והאוניברסאליים, שתרמה רבים מהם לתרבות האנושית וככזו חייבת לחשוב כאומה, לדבר כאומה ולפעול כאומה – עבורנו כיהודים זו אינה רפורמה, זוהי מטמורפוזה.

אמות מידה לאומיות, לא היו מאפשרות לכל מנהיגות לחתום על עסקה כזו עם ארגון מרצחים המנודה בעולם, ומכריז גלויות על ייעדו המרכזי לחיסולינו – זאת מבחינה מוסרית, ביטחונית ובין-לאומית -. בכך אפשר והיינו פוגעים בנפש אחת אבל מצילים בוודאות עולם מלא.

הכותב הוא מנכ"ל המכללה למדינאות בירושלים