הסטוריה, לאומיות, והסטוריה לאומית

כל תנועה לאומית זקוקה להסטוריה לאומית, ומשתדלת להעצים את זכויותיה ולהקסים את חסידיה באמצעות נטיעת שורשיה של האומה בעבר הרחוק. מסיבה זו, אנו מוצאים במקומות רבים, במקביל להתעוררות הלאומית, ריבוי חיבורים על אודות עברה ותולדותיה של האומה, הכוללים לעיתים גם הפרזות זיופים ודמיונות. כך למשל ב-1817 "נתגלו על ידי פילולוגים" כתבי-יד של השירה האפית הצ'כית, במקביל להתעוררות הלאומית של הצ'כים. תומס מסריק, בזמן ששימש כפרופסור בפראג בשלהי המאה ה-19, היה שותף לחשיפת הזיוף של כתבי-יד אלו מאחר ולא רצה שהלאומיות הצ'כית תהיה מושתתת על מעשי רמיה. אך מסריק, לימים נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה, ידע להעריך את עוצמת ההשראה שמעניקה ההסטוריה הלאומית. כעבור שנים לא רבות, כאשר הנהיג את המרד הצ'כי כנגד האוסטרים, הוא בחר להכריז על ראשיתו דוקא ביולי 1915. תאריך זה ציין מלאת 500 שנה להוצאתו להורג של יאן הוס, הרפורמטור הצ'כי הדתי-לאומי שהיווה מקור השראה רב-עוצמה לתומכי הלאומיות הצ'כית המודרנית.

ברור למדי, שגם בתנועה הציונית היה שימוש רב בעבר היהודי על מנת להצית מחדש את הניצוץ הלאומי בקרב המון היהודים, אך האם גם ההסטוריונים היהודים בשנות הקמת המדינה ראו קשר בין עבודתם המדעית למשימות הלאומיות הבוערות? בספר "זמן עבר – ההיסטוריוגרפיה הציונית ועיצוב הזכרון הלאומי" (י-ם, תשס"ו) בוחן ד"ר יצחק קונפורטי שאלה זו, תוך שהוא מבחין בין שתי גישות או שתי אסכולות בקרב ההסטוריונים בציון המתחדשת. אסכולה אחת, היהודית-גרמנית, הדגישה את המימד המדעי המובהק בעבודה ההסטורית, תוך שהיא מושפעת מהפרדיגמה הקלאסית בחקר ההסטוריה, שהדגישה את המרחק בין החוקר למושאי המחקר. כך תאר זאת יצחק בער: "להתמסר לחכמת ישראל בכעין נדר של נזירות מבלי נטיות צדדיות מחוץ למדע". על אסכולה זו נמנו, כל אחד לפי דרכו, חוקרים כמו יצחק בער, גרשם שלום, ויעקב כץ. האסכולה השניה, היהודית-רוסית, ראתה במחקר ההסטורי מכשיר לעיצוב וכינון של תודעה יהודית מודרנית. החוקרים שנמנו עליה, ביניהם יצחק בן-צבי, בן-ציון דינור, ויוסף קלויזנר, ראו את עצמם כשליחי-הציבור לחשיפת היבטים נשכחים בחיי האומה, להעצמת הזדהות העם עם עברו, ולשאיבת השראה מארועי העבר להתמודדות עם לבטי ההווה. "ההסטוריה" כתב דינור, "באה להדריך וללמד, להסביר ולחנך. ההסטוריה היא לא רק מדע העם אלא גם בשביל העם".

הנה כי כן, כאשר נתחזקה בשנים האחרונות האופנה הפוסט-ציונית באקדמיה הישראלית, והחלו הנמשכים אחריה לתור אחר "הזיופים הגדולים" של ההסטוריוגרפיה הציונית, העלו על ראש שמחתם חוקרים שלא הסתירו שאהדתם לעם היהודי ולציונות היא שעמדה בבסיס כתיבתם. ראש וראשון בין חוקרים אלו נמצא פרופ' בן-ציון דינור (1884-1973) שהואשם בנטילת חלק מרכזי ב"המצאת הנרטיב הלאומי היהודי". פעלו של דינור, כמי שהצהיר על המימד הסובייקטיווי שבעבודתו, אכן התאים לענין זה. מפעלו המדעי העצום, זכה כבר בשנות ה-50 יחד עם ההערכה העמוקה לבקיאותו המדהימה במקורות, גם לביקורת גלויה מפי חבריו באוניברסיטה העברית. מפעלו החינוכי הנרחב, כשר החינוך בשנותיה הראשונות של המדינה (1951-1955), כאחד ממייסדי יד ושם ומוסד ביאליק, וכנשיא הקונגרס העולמי למדעי היהדות, הבליטו את התכלית המוצהרת של מפעלו המדעי.

אורי רם נגד דינור

כך למשל הקדיש פרופ' אורי רם מאוניברסיטת בן גוריון מאמר להתנגחות בפרופ' דינור, בו הוא מכריז על "האתגר האינטלקטואלי הביקורתי המוטל היום אל פתחו של הממסד התרבותי והאקדמי בישראל", והוא, ערעור על ה"שעבוד לאידיאולוגיה הלאומית" (בתוך: ציונות – פולמוס בן זמננו, 1996). במסגרת ההתמודדות עם האתגר הזה, קובע רם ש"דינור היה הקומיסר של הממלכתיות בתחום החינוך בכלל והחינוך ההסטורי בפרט". אכן, אי אפשר להכחיש את המאמץ האדיר של דינור להנחלת ערכים לאומיים בחינוך, אלא שרם מנסה גם לבקר את תומכי האידיאולוגיה הלאומית כסוג של "מודרניות חסרת מודעות עצמית", ולהציע לנו תחתיה זהות קולקטיבית וידע רציונלי המתקיימים באופן "רפלקטיבי ורלטיבי", ואם בכך אנו עוסקים לא יהיה זה בלתי הוגן לבחון האם הפרוייקט של רם עצמו עומד במבחן הרפלקטיביות האמורה.

רם עצמו מבין שיהיה זה חסר טעם לצייר את דינור כחוקר שאיננו מבין את ההיבט הסובייקטיווי שבמפעלו. אדרבה, הוא נאלץ לציין שבגישתו להסטוריה יכל דינור להוות דגם ל"הסטוריונים החדשים", כפי שניכר למשל מהציטוט האופייני הבא מדברי דינור:
"מן הידועות הוא שכל הסטוריוגרפיה דנה על 'הימים ההם' מתוך עמדה של 'הזמן הזה' ומהתעניינותה זאת, ומתוך ראיתה את הדברים היא גם מפרשת אותם ומסבירה אותם... כל הסטוריוגרפיה רוצה לספר מחדש מה שידוע, להוסיף ולהדגיש ביתר הדגשה מה שלא הודגש קודם במידה הנכונה, ולהיפך, להבליע דברים שחשיבותם קודם היתה מרובה ועכשיו הופחתה".

מהי איפוא טענתו של רם כנגד דינור? ראשית, הוא טוען כנגדו בגילוי-לב שהוא פשוט לא קידם את הערכים הפוסט-לאומיים שפרופ' רם חפץ ביקרם. אך מעבר לכך, רם טוען שדינור גייס את ההסטוריה היהודית וצייר אותה כהסטוריה לאומית על אף שבאמת לא היתה כזו. בכך, חייבים לציין, נסחף רם בניגוד להנחותיו לשיח מהותני ואובייקטיוויסטי. לטענתו, "הקיום היהודי היה מפוצל ורב שונות ולא היה לאומי במשך רוב תקופת ההתייחסות, ורק מנקודת מבט אידיאולוגית לאומית הוא נראה כלאומי בהכרח וכבעל ייעוד לאומי", וכאן הבן שואל האמנם לדעת רם קביעות אלו הן עובדות אובייקטיוויות שאינן תלויות פרשנות?!

יהי כך או כך, הציונות, לדעת רם, הגיעה מאוחר לשיח היהודי, ונצרכה להמציא את הלאומיות היהודית שלא היתה קיימת קודם לכן: "צאו וחשבו עד כמה משונה רעיון הלאומיות היהודית היה צריך להראות בעיניהם של בני התקופה, ואמנם כך הוא נראה. מה היא אומה שאין לה לא לשון, לא טריטוריה ולא הסטוריה אחידה?... אז נהגו להגדיר את היהדות בכל צורה שהיא פרט להגדרה לאומית ואילו היום נוטים להגדירה בראש ובראשונה כלאום". דינור, מוקע על ידי רם, כמי שתאר את הקשר המתמשך של עם ישראל לארצו בסגנון לאומי מוקצן אך ורק לשם קידום האג'נדה הציונית.

כיוון שברצוני להתמקד במחלוקות ההסטוריות הספציפיות שמעלה רם כנגד דינור, נאלץ להתעלם לזמן מה מכמה קושיות מטרידות. נתעלם לרגע מהשאלה כיצד החליט נפוליאון במהלך מסע כיבושיו לארץ ישראל (1799) לקרוא לעם היהודי לשוב לארצו ולקומם מחדש את מדינתו אם הרעיון על דבר קיומה של לאומיות יהודית היה משונה כל כך בעיני בני התקופה. נתעלם מהעובדה שרם תוקף את 'ההסטוריה הלאומית' של דינור מבלי להסתייע ולו בתעודה או מסמך אחד (הוא הרי סוציולוג...). נתעלם אפילו מההיבט האירוני בעובדה שזמירות פוסט-ציוניות כאלו יוצאות במידה גדושה כל כך דוקא מהאוניברסיטה הקרויה על שמו של בן גוריון, ונפנה אל העיקר.

האם צדק ההסטוריון המגוייס?!

אכן, ניתן לטעון כנגד דינור שבלהט אהבת העם והארץ הפריז על המידה בכמה סוגיות הסטוריות אך מתברר שלפחות בכמה נושאים התקדמותו של המחקר לא הפריכה את טענותיו של דינור אלא אף חזקה אותן. אזכיר כאן שלושה נושאים בהם המחקר העדכני מאשש עמדות של דינור שהוקעו לא פעם כמגוייסות:

הנושא הראשון הוא תאורו של דינור את ראשיתה של הגלות בזמן הכיבוש המוסלמי במאה השביעית. בכך רצה דינור לצמצם את תקופת הניתוק הגדולה של העם מארצו למשך 1000 שנה בלבד, וזאת מכיון שאת ראשית העת החדשה בתולדות ישראל מציינת לדעתו עליית רבי יהודה החסיד וחבורתו לא"י בשנת 1700. דינור הותקף על כך בטענה שזהו שיבוץ של העובדות בנרטיב הגדול שהוא סימן מראש. דא עקא, שאם אמנם ביחס לעליית רבי יהודה החסיד קשה להלום את דעתו ולראות בה נקודת מפנה של ממש בחיי העם, ביחס לראשיתה של הגלות נתקבלה במחקר ארץ-ישראל טענתו של דינור כסבירה והגיונית לאור קיומו של יישוב יהודי משמעותי בא"י בתקופה הביזנטית. לא זו אף זו, בנפתולי המחקר הפכה טענה זו עצמה לכלי שרת בידי עמדות אידיאולוגיות הפוכות. ההסטוריון ישראל יובל, במאמר שבא לקרוא תיגר על ההסטוריוגרפיה הציונית, ועל מה שהוא מכנה "מיתוס ההגליה מן הארץ" בידי הרומאים, עושה זאת באמצעות אותן עובדות בדיוק (ראו מאמרו באלפיים 29, תשס"ו).

נושא שני נוגע לקשר שבין העם לארצו במהלך שנות הגלות. דינור הותקף על ידי רבים על המקום המרכזי שהעניק ליישוב בא"י ולעליות אליה בתולדות ישראל בימי הביניים. אפילו חוקר זהיר כמו פרופ' ברנאי כותב על עמדתו של דינור שהיא "מנותקת מהמציאות ההסטורית, שבה היתה ארץ ישראל מקום לשולי החברה היהודית, כגון לזקנים ולעניים" (הסטוריוגרפיה ולאומיות, תשנ"ו, עמ' 39). ואולם, מחקרים אחרים מאשרים את טענותיו של דינור על תנועות עליה המוניות לארץ ישראל שנבלמו במקרים רבים על ידי השלטונות. מחבר מסוף המאה השמינית מספר על עולים מבבל היושבים בירושלים ובערים אחרות שמספרם רב כל כך עד שכפו את נוסחי התפילה שלהם על הקהילות המקומיות. לולא גזירותיו של הח'ליף הפאטימי אל-חאכם שכפה על היהודים בשנת 1012 להתאסלם או לעזוב את הארץ, מי יודע מה היה מספרם של יהודי א"י ברבות הימים. הפוגרום שמבצעים הצלבנים ביהודי ארץ ישראל בסוף אותה מאה, שכוללים את שריפת יהודי ירושלים המכונסים בבית הכנסת שבעיר, והאיסור הגורף על יהודים לגור בירושלים הוא שגרם לבנימין מטודלה למצוא בעיר רק שלושה צבעים.

זאת ועוד, במחקר של ד"ר אריה מורגנשטרן (תכלת 12, 2002) מתוארת מחזוריות קבועה של תסיסה משיחית שהביאה לעליות גדולות לארץ במהלך "האלף השישי" לספירה העברית, כמעט בראשיתה של כל מאה. תסיסה זו לובתה בדרך כלל על ידי חכמים מרכזיים שאף היו שותפים לעליות אלו. לקראת ראשיתו של האלף השישי (1240) אנו עדים להתעוררות משיחית שנתקשרה לתבוסתם של הצלבנים. כתבי יד שנחשפו בשנים האחרונות גילו ש"עלית שלוש מאות הרבנים" ב-1211, ביניהם מגדולי בעלי התוספות כמו ר"ש משאנץ ור"י מלוניל, היתה טעונה מתח גאולי ונועדה להכשיר את התגלותו הקרובה של המשיח בארץ ישראל. עלייתם של אלפי יהודים מספרד, מאיטליה, מצפון אפריקה וממצרים לקראת שנת ר' (1440) מתועדת במסמכים הקשורים למצבם הקשה של יהודי ספרד מאז פרעות קנ"א (1391) מחד, ולעליית יהודים רבים מאיטליה מאידך. עליות אלו גרמו להוצאת פקודה אפיפיורית ב-1428 האוסרת על רבי-חובלים להסיע יהודים לארץ ישראל(!). האקטיביזם הפוליטי והמשיחי של דוד הראובני המציע למלך פורטוגל לכונן ברית צבאית בין היהודים לנוצרים לכיבוש הארץ מידי המוסלמים, היו קשורים בחישוב הקץ לקראת שנת ש' (1540). חישוב זה היווה גם את הרקע לעליית אלפי משפחות מפולין ומליטא בסמוך לשנה זו, ביניהם גם רבי יעקב פולק, אבי שיטת החילוקים בישיבות מזרח אירופה. כידוע, שנים אלו הן גם שנות העליה של גדולי המקובלים, מהר"י בירב, רבי יוסף קארו ורבי שלמה אלקבץ. גם לקראת שנת ת"ח (1648) אנו עדים לעליה המונית של תלמידי חכמים, ביניהם ר' ישעיהו הלוי הורביץ (השל"ה הקדוש), ור' אברהם אזולאי (בעל "חסד לאברהם"). המצב דומה גם סביב שנת ת"ק (1740) ושנת ת"ר (1840). כפי שקובע מורגנשטרן במחקרו, התמונה ששרטט דינור בנושא זה איננה רחוקה מן המציאות כלל ועיקר.

המחלוקת על המשיחיות בחסידות

סוגיה שלישית ואחרונה, נוגעת למקומה של התסיסה הלאומית והמשיחית במסגרת תנועת החסידות. פולמוס נוקב ומתמשך בין פרופ' גרשם שלום לדינור בנושא זה נראה היום כאילו הוכרע באופן נחרץ כמעט לטובתו של דינור.

בספרו הגדול על המיסטיקה היהודית מ-1941, הציב שלום תזה שקנתה לה פרסום רב, ובה הצביע על ה"נייטרליזציה של הדחף המשיחי" בתנועת החסידות. לדעתו, האופן שבה פירשה החסידות את קבלת האר"י הוציאה ממנה את העוקץ המשיחי והפכה אותה לממוקדת אך ורק בגאולת נפשו של היחיד. שנתיים אחר כך פירסם דינור מאמר נרחב על היסודות המשיחיים בראשית החסידות. מאמר זה זכה לבקורת חריפה במיוחד, שלא לומר לעג, מצידו של שלום, שטען ש"התאוריה של דינור כה חסרת שחר עד שקשה עד מאוד לדון בה בכובד ראש", והיא כולה מיוסדת על עמדותיו הלאומיות והמשוחדות של דינור. גם פרופ' יעקב כץ, החרה החזיק אחר שלום והאשים את דינור שעמדתו נובעת מנסיונו לגייס את החסידות לטובת "אילן היחס של התנועה הלאומית המודרנית" (כץ, לאומיות יהודית, עמ' 238).

ואולם, שורה ארוכה של חוקרים מאז ראשיתו של הפולמוס ועד היום חשפו וממשיכים לחשוף את הגילויים השונים של הרעיון המשיחי בראשית החסידות ואף בגלגוליה המאוחרים. החל בכך ישעיהו תשבי, תלמידו של שלום, והמשיך בכך תלמיד נוסף שלו יוסף וייס שבעבודת הדוקטור שלו על חסידות ברסלב הדגיש את ההיבטים המשיחיים ביצירתו של רבי נחמן. גרשם שלום, אגב, סרב לאשר את העבודה.

במאמר שהקדישה לפולמוס בין שלום ודינור בנושא זה (בספר הזכרון לגרשם שלום, תשס"ז), מציינת ד"ר מור אלטשולר שורה ארוכה של מחקרים נוספים שעמדו על גילויים משיחיים בתנועת החסידות ומאששים את עמדתו של דינור. מחקריה שלה על תלמיד הבעש"ט, המגיד מזלוטשוב, ועליית תלמידיו לארץ ישראל (1777), תקוותיו המשיחיות של ר"נ מברסלב סביב שנת תקס"ו (1806) העולה בגימטריה למנין "משיח בן יוסף" שתוארו בספרו של גרין "בעל היסורים", או שורת המסורות שהביא דוד אסף במחקרו על ר' ישראל מרוז'ין וזיהויו כמשיח פוטנציאלי, הם רק כמה דוגמאות למחקרים כאלה. רק לאחרונה פרסם צבי מרק כתב-יד מרתק המיוחס לאדמו"ר הראשון מגור, בעל חידושי הרי"ם, ובו מגדיר האדמו"ר את תפקידו המשיחי לעומת הצאר אלכסנדר השני המזוהה כארמילוס הרשע (תרביץ, עז,ב, תשס"ח).

מחקרים אלו, שלא מותירים הרבה מן "הנייטרליזציה של הדחף המשיחי בחסידות", מעלים מחדש את השאלה האם אמנם הענין האקטואלי של פרופ' דינור בשאלות העבר מנע ממנו לעסוק בהן באופן זהיר, או שמא ההזדהות שלו עם מושאי מחקרו העניקה לו אינטואציה והבנה פנימית שלעיתים חסרה לעמיתיו.

עדותם של מומחים

כשנה לאחר מאורעות תרפ"ט (1929), החליט חבר העמים למנות ועדה שתכריע בדבר זכויות היהודים והמוסלמים על הכותל המערבי. בעקבות ההחלטה, פנתה ההנהלה הציונית לאישי ציבור, רבנים ומלומדים שנתבקשו לחוות דעת מומחה בשאלת הזיקה שבין העם היהודי לכותל. אלו, נתבקשו להצמד לעובדות על מנת שלא להשתית את עדותם על זיופים, אך למרות זאת סרב פרופ' גרשם שלום "באופן פרינציפיוני" להמנות עם מלומדים אלו. נאמן לעקרונותיו, סרב שלום להכפיף את ידענותו המפליגה וכוחו המדעי לטובת צרכי השעה ובעיות ההווה. פרופ' דינור לעומתו, היה פעיל ביותר בועדה זו ובדומותיה בשנות השלושים והארבעים. כך למשל הגיש ב-1938 תזכיר לסוכנות היהודית שעסק ב"מאבק דורות על ירושלים מאז חורבנה על ידי טיטוס", תזכיר ששימש אותה בדיוני ועדת וודהד שעסקה ב"תכנית החלוקה". כמוהו נהגו חוקרים והסטוריונים אחרים, כמו מיכאל אבי-יונה, יצחק בן-צבי, בנימין מזר ויהושע פראוור, שהשתתפו בהכנת תזכירים דומים.

עמדתו העקרונית של גרשם שלום זכתה למתקפה שיטתית ומושחזת בידי פרופ' ברוך קורצוויל שטען שנסיונו של ההסטוריון להשתחרר לחלוטין משאלות השעה ובעיות ההווה לא רק שאיננה ברת-ביצוע אלא שהיא אף איננה רצויה. מאמץ זה הופך את ההסטוריון עצמו לכלי מאובן וחסר חיים הפונה אל העבר בעיקר מתוך הדלות הריקנות והשעמום של חיי ההווה. אדרבה, מחקר טוב נעוץ לא פעם בשאלות הבוערות של ההווה ומאיר אותן באור חדש, אלא שעל החוקר להיות מודע להטיות שעלולות להווצר כתוצאה מכך, ואף להצהיר על כך בגלוי בפני קוראיו.

מפעלו המדעי של דינור הוא דוגמה לבקיאות ועמקנות הסטורית שאינה מנותקת משאלות ההווה, מן הסוג שעליו המליץ קורצוויל. קיתונות של רותחין שנשפכו על דינור מכיוונו של פרופ' שלום ותלמידיו אינם מפתיעים כל עיקר, אך נראה שגם בהיבט ההסטורי הטהור אין בהם כדי לקבוע את המילה האחרונה בשאלת ההערכה של מפעלו. זו, הולכת ומתבררת בכמה וכמה דיונים הסטוריים שככל הנראה עוד ימשיכו לבעבע בין כותלי האקדמיה. מפתיעה מעט יותר הבקורת שנמתחה עליו מכיוונם של חוקרים פוסט-ציוניים. הללו, פוסלים לא פעם במומם כאשר הם מאשימים אותו במגוייסות חסרת רפלכסיה או חסרת יושרה. הערכת ההיבט הציוני-חינוכי במפעלו של דינור הוא אכן ענין לתפישת עולם ולערכים, ודוקא משום כך הוא כבר נחרץ לטובה בליבם של אלו המזדהים עם תרומתו רבת-הערך למפעל הגדול של שיבת ציון בדורנו.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון ב-1/5/09