'ליבידו', סדרת התרגומים הנמרצת של הוצאת רסלינג, העניקה לנו לאחרונה את האפשרות לקרוא מהרצאותיו החשובות של ההסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן (1823-1892), בתרגום עברי. אם התענוג של 'רנאן בעברית' שווה לדעתכם 79 ₪ (מחיר קטלוגי) אתם מוזמנים לרוץ אל החנויות, אלא שכדרכה של ההוצאה, יחד עם הטקסט הקצר של רנאן (61 עמ') תזכו גם בדברי מבוא ארוכים ביחס של פרופ' שלמה זנד, שאורכם למעלה ממחצית מהטקסט של רנאן עצמו. דברי המבוא כוללים הבהרה רהוטה ונאה של ההקשר ההסטורי של ההרצאות אך דומה שזנד מנצל אותם גם כדי להטות את הקורא לקריאה סלקטיבית של רנאן, כזו הממוקדת ברכיבים התואמים את רעיונותיו שלו על לאומיות ויהדות. כך מוצגים הדברים בכריכה האחורית של הספר: "זנד כינס בספר זה שתי הרצאות מאת רנאן על מנת לחשוף חלק ממקורותיו הרעיוניים ששימשו אותו בכתיבת ספרו רב-ההשפעה 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?'." מטרתה של הסקירה הבאה לאפשר לקוראי ההרצאות הללו לשוב אל הטקסט של רנאן בצורה רעננה ונטולת משוא-פנים.

אלזס-לורן כמקרה מבחן

במחקר הלאומיות רווחת ההבחנה בין לאומיות אזרחית-ליברלית (נוסח בריטניה וצרפת) לאתנית-תרבותית (נוסח מרכז ומזרח אירופה). צומת התנגשות מרכזי בין שתי תפישות אלו של הזהות הלאומית היו חבלי אלזס-לורן במאה ה-19. רוב תושבי החבל היו דוברי דיאלקטים גרמניים אך זיהו את עצמם כחלק מצרפת. כיבוש חבלים אלו ב-1870 במסגרת מלחמת פרוסיה-צרפת, גררה את סיפוחם לגרמניה, שהכריזה על איחודה בעקבות אותה מלחמה. תביעת הסיפוח התבססה על רעיונותיו של פיכטה בדבר ייחודה של כל שפה כמעצבת תודעה קבוצתית ייחודית, ובפרט הגרמנית שהוצגה כשפה אותנטית שלא הטמיעה אל תוכה יסודות זרים. רעיונות אלו, היוו מסד אינטלקטואלי לתביעה הפוליטית לאיחוד כל דוברי הגרמנית תחת מסגרת מדינית אחת, ובכללם תושבי אלזס-לורן.
כנגד דרישה זו, התייצב ב-1882 ארנסט רנאן בהרצאתו הידועה "מהו לאום?" בה שלל את הבנת הלאום כמבוסס על קריטריונים "אובייקטיביים". הוא מציב סדרה של קריטריונים אפשריים להגדרת אומה ושולל אותם אחד לאחד. אין לראות את הלאום כתוצר של גזע שהרי האומות המפורסמות ביותר – בריטניה, צרפת, איטליה – מורכבות מתערובת ידועה של גזעים. אין לראות בשפה את הבסיס ללאום שהרי אנגליה וארה"ב, וכן ספרד ואמריקה הלטינית התפצלו לאומות שונות על אף הבסיס הלשוני המשותף להן. באותו אופן שולל רנאן את הדת ואת הגאוגרפיה ("הגבולות הטבעיים") כקני-מידה שעל בסיסם ניתן להגדיר את האומה.
תכליתו הפוליטית של הטיעון של רנאן גלויה לעין. דחיית השפה כקריטריון להגדרת האומה מצדיק את השארת אלזס-לורן בידים צרפתיות. אמנם, כדאי להתעכב גם על הגדרתו החיובית של רנאן למושג אומה, שמוצגת לא פעם בצורה מעוותת.
רנאן מציג תפישה לאומית מובהקת שאיננה מקבלת את "האמנה החברתית" כבסיסה של המדינה:
"שיתוף האינטרסים מהווה ללא ספק קשר איתן בין בני האדם. אך האם די בשיתוף זה על מנת ליצור לאום? איני סבור כך. שיתוף האינטרסים יוצר את חוזי המסחר. בלאום קיים משהו מן הרגש" (עמ' 64).
בקביעה זו נמשך רנאן אחר ההבחנה ההגליאנית בין החברה האזרחית לבין המדינה. סך האינטרסים של היחידים אינם מספקים דין-וחשבון מניח את הדעת למקורו של המוצר התרבותי המכונה – מולדת.
לדעת רנאן, "לאום הוא נשמה, עקרון רוחני" (עמ' 67), המורכב משני חלקים. האחד שייך לעבר: "בעלות משותפת על מורשת עשירה של זכרונות". השני פונה אל העתיד: "בשאיפה לחיות בצוותא, ברצון להוסיף ולקיים את הירושה שקבלנו בשלמותה". הלאום, לדעת רנאן, "אינו פרי אלתור". לא הסכמה חופשית ומושכלת של כמה פרטים מייצרת אומה. "זיכרון ביצועם של מעשים גדולים שמומשו יחד בעבר, הצימאון להוסיף ולעשות עוד כמותם – אלו הם התנאים העיקריים להיות עם".
והנה המוקש. משפט מצוטט-לעייפה מדבריו של רנאן קובע כי "קיומו של הלאום... הוא משאל עם יומיומי" (עמ' 68). רבים מבינים משפט זה כמבטא גישה סובייקטיביסטית להגדרת הלאום, לפיה לאום הוא מצבור אנשים שמגדיר את עצמו ככזה, אך קריאת דבריו של רנאן בהקשרם הכולל מבהיר עד כמה רחוק רנאן מתפישה זו. רנאן אכן סובר שמרכיב מכריע ביצירת הלאום הוא רצונם של בניו בקיום עתידי משותף. במובן זה, אין לכפות על תושבי אלזס-לורן לאומיות גרמנית המנוגדת להזדהותם כצרפתים, אך מאידך גיסא עומדת הסולדריות הנמשכת מן העבר שבלעדיה אין אפשרות להבין אומה מהי. מחד, לא תנאים אוביקייטיביים, אלא "האדם הוא הכל ביצירת הדבר הקדוש הזה, המכונה עם", אך מאידך, "עבר הרואי, אישים גדולים, תהילה – זהו ההון החברתי שעליו יש להשתית רעיון לאומי".

כתם הרורשאך של זנד

תובנה זו מעוררת את התמיהה האמנם צדק פרופ' זנד, בנסיון שלו לרתום את ההון הסימבולי של רנאן לטובת השקפותיו הפוליטיות דהאידנא. זנד מעלה בצדק את קרנו של רנאן כמי שמבשר את התפישה הרואה בלאומיות תופעה של העולם המודרני, אך דומה שהוא מפריז בטענתו ש"הלאום, בעיניו של רנאן, מהווה בראש ובראשונה ביטוי לסולידריות בין סובייקטים מודרניים עצמאיים הרוצים לחיות תחת ריבונות משותפת" (מבוא, עמ' 23). זנד מושך את רנאן אל עבר תפישה אזרחית קיצונית המנוכרת לרגש הלאומי ולתחושת ההמשכיות ההסטורית, אך נראה שתפישה זו משקפת את עולמו שלו הרבה יותר מאשר את זו של רנאן.
במבוא לספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" פרש זנד בגילוי-לב את הניכור העמוק של משפחתו לשורשיה היהודיים: אביו, מרכסיסט שברח מן הנאצים וחזר להגדרתו-העצמית כיהודי רק בכדי להנצל מרדיפת הסובייטים את הקומוניסטים הפולנים, ושוב, עלה לישראל אחרי המלחמה מתוך חוסר ברירה ומתוך ניכור מוחלט ליהדות ולציונות. חמיו, בן לאם נוצריה, אנרכו-סינדיקליסט שהתגלגל מספרד לישראל רק מכיון שהשתכנע כי הקיבוצים במדינה הצעירה הם ההמשך האמיתי לקואופרטיבים המהפכניים. בתעודת הזהות שלו, נרשם בסעיף הדת ובסעיף הלאום "קטָלָני". זנד הצעיר עצמו המשיך את מסורת הניכור הזו תוך התעלות על שורשיו היהודיים והזדהות מלאה עם חבריו הערבים בתנועה הקומוניסטית ביפו.
הייחוס המורכב הזה איננו פגום כשלעצמו, וכמובן, אינני חותר להפנות אל זנד טענות שעיקרן אד-הומינום. עם זאת, הרקע הזה עשוי להסביר לנו, ולו כמטאפורה, את כשלונו של זנד בהבנת האותנטיות של הרגש הלאומי, המשותף לחלקים רחבים כל כך של האנושות. ההזדהות עם הלאום, שהניעה ומניעה סדרי עולם, היא בעיניו של זנד המנוכר רק קליפה ריקה של אינטרסים, המחפה ברטוריקה של שייכות על מעשי מניפולציה של שליטים מבקשי לגיטימציה אבודה.
זאת ועוד, על פי דרכו יצר לו זנד דיכוטומיה בעייתית בהבנת הלאומיות הכללית והיהודית כאחד. בעיניו, לאומיות נאורה היא התאחדות על בסיס אזרחי מתוך רצונם החופשי של המשתתפים. החלופה היחידה שהוא מציב כנגדה היא לאומיות גזעית וגזענית, בדמותה טרח לתאר בספרו את התנועה הציונית. האפשרות השלישית והמתבקשת, זו הרואה בלאומיות תוצר היסטורי של עבר משותף ארוך היוצר עולמות תרבותיים-רוחניים והזדהות עמוקה, נעלמה מעיניו.
זנד הטיל דופי בתנועה הציונית כמדמיינת-לשווא גזע יהודי ומתעלמת ממוצאם הכוזרי של יהודי מזרח-אירופה וממוצאם של יהודי תימן בממלכת חמייר המגויירת. ההפרזות העובדתיות בתאוריו של זנד כבר זכו לסוללת ביקורות מוחצות - בין השאר מפי ההיסטוריונים ישראל ברטל, דוד אסף ויעקב שביט - אך עצם טענתו מעידה על חוסר הבנה של המימד התרבותי של הלאומיות, שבמקרה היהודי מתנהג כתאום-סיאמי של הדת. עובדת התווספותם של גרים רבים ליהדות במהלך הדורות איננה מעידה על היותה דת גרידא שהרי אלו קיבלו על עצמם את השותפות בדת יחד עם החזון הלאומי-משיחי-פוליטי הכרוך עמה. אדרבה, עובדה זו רק מדגישה את היסוד התרבותי של הלאומיות היהודית, שאיננו תלוי-גזע.
התנסחותו הבהירה של רנאן בענין זה יכולה היתה לסייע לזנד לפענח את כתם הרורשאך בצורה השלכתית קצת פחות, אך מסתבר ששוב לא עלה בידו לראות את התמונה במלואה, והוא הדגיש מתוך משנתו הפוזיטיבית של רנאן את המרכיב האזרחי בלבד.

יהודי צרפת: גאלים שהתגיירו?

סוגיה אחרונה זו מביאה אותנו אל המאמר השני של רנאן שתורגם לעברית בקובץ החדש. במאמר זה מנתח רנאן את הדרך שבה הפכה היהדות בשלהי בית ראשון מדת-לאום מן הסוג הרווח בעמי המזרח הקרוב לדת אוניברסלית מגיירת, או במשפטו התמציתי של רנאן: "מייסדה הראשון של הנצרות הוא ישעיהו" (עמ' 81).
גם כאן לרנאן מגמה פוליטית, להיאבק בתפישות גזעניות הפוסלות את היהודים מלבוא בקהל העם הצרפתי על בסיס גזעי. רנאן עוקב אחר תופעת ההתגיירות הנרחבת בימי בית שני ברחבי העולם ההלניסטי והרומי ושולל באמצעותה את הבסיס הגזעי-אתני המשותף של היהודים. באותו אופן הוא רואה את מוצאם של רוב יהודי פריז ואורליאן בני זמנו בגאלים מגויירים ולא ביהודים גולים מארץ ישראל, ומשום כך תובע להכיר בהם כחלק אורגאני מן האומה הצרפתית ולא אורחים-לרגע.
הסיפור המעניין כאן הוא, שרנאן עצמו היה מיוצריה של תורת-הגזע המדעית וממבשריה של האנטישמיות המודרנית. כבר בשנת 1894 כתב באודסה יוסף קלויזנר הצעיר מאמר על תורת הגזע של רנאן, ובו הראה את ההכללות הפרועות שהביאו אותו למסקנה ש"הגזע השמני ניכר כמעט רק על פי תכונות שליליות" (בתוך: יהדות ואנושיות, 1955). במאמר שהקדיש לענין פרופ' שמואל אלמוג (בתוך: הנקודה היהודית, 2002), עמד גם הוא על תרומתו הנכבדה של רנאן לאנטישמיות הגזעית בעבודותיו המוקדמות, ביצירת החוליה החסרה שבין תורת-הגזע המדעית של אמצע המאה ה-19 לבין התסיסה האנטישמית של שנות ה-70 של המאה. "אני הראשון שיכיר בכך שהגזע השמי... מייצג בעצם קומבינציה נחותה של הטבע האנושי" כתב רנאן באותן עבודות. אמנם, האנטישמיות של רנאן היא "רוחנית-מדעית" ולא "מעשית". בפועל נלחם רנאן במסירות בעד זכויותיהם של היהודים, אך על מנת להצדיק זאת טען שהם אינם באמת יהודים "שמיים" אלא מעורבים בגזעים אירופיים.
ואכן, בנוגע להרצאה זו צודק זנד בקובעו כי תאורו של רנאן תואם את עמדתו שלו בענין מוצאם של היהודים. דא עקא, בעוד שלרנאן ניתן לסלוח על השערות פורחות באוויר הנעשות לשם שמים ולשם מחאה כנגד גזענות-אנטישמית - מחאה שהיא בבחינת נסיון כפרה על חטאות נעוריו - קשה להבין את טרחתו של זנד לתחזק אותן בלא ביסוס, בשעה שכבר נדחו על ידי רוב מוצק של ההסטוריונים בני זמננו.

זנד ביפנית: בין מדע לאנטישמיות

הנה כי כן, מן ההיבט המחקרי גרידא ייתכן שכבר לא היה צורך לשוב ולדון בתזות של זנד אודות "המצאתו של העם היהודי", אך מסתבר שלאומות העולם סדר יום משלהן שאינו בהכרח מדעי. לאחר שתורגם לצרפתית, הפך ספרו של זנד לרב-מכר בצרפת ונמכר בלמעלה מ-40,000 עותקים. לאחר שגרף שם פרסים יוקרתיים, יצא הספר לאחרונה גם בשפה האנגלית, והלה-מונד הצרפתי יודע לספר שנחתמו חוזים לתרגום הספר ל-16 שפות (!), ביניהן רוסית, ערבית ויפנית...
מצב עניינים זה יחייב כנראה להמשיך ולהתמודד לאורך זמן עם טיעוניו של זנד, ככל שניתן, באופן ענייני. לעומת זאת, את ניסיונו לנכס את רנאן לטובת תפישתו האנטי-לאומית יש לראות בעיקר כשיטוט אחר אילנות גדולים שיוכלו לשמש כקולבים. שהרי, את מה שרנאן הבין היטב מסרב זנד להבין. זנד מכיר רק "דת" או "גזע", ובהפרכת אחדות הגזע היהודי הוא נותר מיד עם הדת בלבד. רנאן לעומתו ידע להצהיר גם בשפה שאיננה דתית ואיננה גזעית ש"מכל הפולחנים, זה של האבות הוא הלגיטימי ביותר, שהרי הם שעשו אותנו כפי שאנו".

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון 26.3.10