כניסה סטודנטים / בוגרים
הכנסיה הקתולית והאמפריה הרומית הורישו לעמים האירופיים רעיונות אוניברסאליים. לעומתם הציבה היהדות בפניהם דגם לאומי מובהק. באופן לא מפתיע כמעט כל התעוררות לאומית באירופה הנוצרית לוותה בהעתקת הדגם המקראי ובזיהוי עצמי כ"ישראל החדש". על פשרה של תופעה חוצת גבולות, זמנים ופלגים נוצריים
בשנת 1523 העתיק לבלר פשוט בשם זלובה את ספר תהילים בתרגומו לרוסית. בסיום כתב היד הוא מתנצל על שגיאות ההעתקה שהשתרבבו לטקסט ומסיים בפניה לקוראיו הרוסיים: "ועליכם הישראלים לתקן זאת בעצמכם". האם מדובר בטעות או באנקדוטה חסרת משמעות? כנראה שלא. כך לפחות אם נטה את אוזננו לקריאות של הארכיבישוף של רוסטוב לאיוואן השלישי נסיך מוסקבה שנים לא רבות קודם לכן. וכך הוא קורא באזניו בשנת 1480, טרם הקרב המכריע שלו כנגד הטטרים: "אותך יתן לנו האדון, את הגואל של ישראל החדשה!", "יגאל אותנו האדון, ישראל החדשה, מן הפרעה החדש הזה וישעבד אותם לנו!".
אכן, לא מדובר בטעות. התודעה של הרוסים כי הם הם "ישראל החדש" היתה במאה ה-15 וה-16 חלק בלתי נפרד מן ההגדרה העצמית של החברה הרוסית. לא זו בלבד, כלל לא מדובר בתופעה חריגה. צרפתים, ספרדים, אנגלים, הולנדים, ואתיופים, כמו גם עמים נוצריים נוספים, זיהו את עצמם בתקופות שונות ובאזורים שונים כ"עם ישראל החדש". מהו היקפה של התופעה הזו? מהי הסיבה לתפוצתה הרחבה, ומה משמעותה ההיסטורית והפסיכופתולוגית בנוגע ליחסי יהודים ונוצרים? על מנת לפתור את השאלות הללו, עלינו לפנות בצורה מסודרת להבנת גלגוליו ונפתוליו של הרעיון הלאומי בעת העתיקה ובימי הביניים.
הכנסיה והאמפריה כמדכאי הלאומיות באירופה
נקודת מוצא נכונה להבנת הענין שלנו היא הבולטות הברורה של הגיבוש הלאומי של בני ישראל בתקופת המקרא. אמנם, המודל של דת-לאומית או דת-מדינה היה מודל רווח במזרח הקדום, אך עם זאת עם ישראל הקדום הוא שיא מובהק וברור של גיבוש לאומי. בספרי המקרא נשתמרה לנו עדות ספרותית יחידה במינה לתודעה חריפה של מוצא משותף וייעוד לאומי, להעצמת מקומו של העם הבאה במקביל לריסון כוחו של המלך, ולתפישה של ממלכה פוליטית שקבוצה לאומית-אתנית עומדת בבסיסה.
לעומת אלו, עמדה אירופה במאות הראשונות לספירה הנוצרית בפני שני גורמים רבי-עוצמה שדיכאו את התפתחותה של תודעה לאומית-פוליטית. עלייתה של האמפריה הרומית, הביאה איתה תפישה פוליטית אוניברסליסטית שהושפעה מן הפילוסופיה הסטואית שהדגישה את השוויון של כל בני האדם. לפי תפישה זו נתיני האמפריה מכל העמים שייכים בשווה ל"שלום הרומאי". ואכן, אזרחות רומית הוענקה בהדרגה גם לאזרחים מחוץ לרומא ולאיטליה, בתהליך ארוך ששיאו בחוקה האנטונינית שפרסם הקיסר קרקלה בשנת 212 ולפיה כל האנשים החופשיים ברחבי האמפריה הפכו לאזרחים.
התפשטות הנצרות בקרב עמי אירופה ואגן הים התיכון, החלישה גם היא את התפישה הלאומית בקרב עמים אלו. בתודעתם של הנוצרים, מימי פאולוס ואילך, אין עוד מקום ל"עם נבחר". המושג "ישראל" נותר משמעותי וחשוב, אלא שתמורה יסודית נתחוללה באופן הבנתו. כתחליף לעם ישראל הארצי והמדיני שננטש לדעתם על ידי האל עקב חטאיו, הטיפה הנצרות לאמונה ב"ישראל החדש". לקבוצה זו השתייכו מאמיני הכנסייה כולם, שזכו לדעתם לישועה ולחסד אלוהי בלא קשר לשיוכם הלאומי.
דא עקא, לא לאורך זמן, ולא בכל מקום, הצליחו האמפריה והנצרות לטשטש את הזהויות הלאומיות. עוצמתה העממית של הלאומיות, כמו גם כוחה כאמצעי לגיבוש ולנאמנות של תושבי הממלכה, הציפו בצורות שונות ומגוונות את התודעה והגאווה הלאומית בקרב עמים וממלכות נוצריות.
במקרים אלו, ניתן להבחין בהשראה המכרעת ששאבו אותם עמים וממלכות מן היהדות המקראית. בארגז-הכלים הדתי-תרבותי שעמד לרשותם של העמים הנוצריים לא נמצא טקסט לאומי יותר מן התנ"ך, וכך, בזמנים של התעוררות לאומית, הזניחו אלו את התפישה האנטי-לאומית של "הברית החדשה" ומצאו את משענם בטקסטים הלאומיים של "הברית הישנה". זאת ועוד, תהליך זה לווה בזיהוי עצמי של עמם שלהם כעם הנבחר וכ"ישראל החדש". על אף הדוקטרינה הבסיסית שייחסה תואר זה לכלל מאמיני הכנסיה, לא היססו אותם עמים לקבוע שבסופו של חשבון תואר זה הוא תואר לאומי שיש לייחסו לעם ארצי ומדיני בדמות ישראל המקראי. באופן לא מפתיע, כל עם ראה בעצמו את המועמד הטבעי לרשת את התואר היוקרתי...
אתיופיה הנוצריות כהמשך ממשי של עם ישראל ושל בית דוד
דוגמא ראשונה לעם שזיהה את עצמו כעם נבחר וכ"ישראל החדש" אנו מוצאים באתיופיה, אחת הממלכות הראשונות שהתנצרה. דבר זה אירע בשנת 333 כאשר אימץ אזאנה מלך אקסום את הנצרות כדת המדינה. כפי שקרה מאוחר יותר בממלכות נוצריות באירופה, אתיופיה תרה אחר מודל שיוכל להעניק לעוצמה הפוליטית ערך דתי ולאומי, אך המחשבה הנוצרית הקלאסית לא יכלה לספק את הסחורה. בתפישתה של זו, ישו נתגלה כדי לבשר לעולם את בואה הקרוב של "מלכות השמים", מלכות ש"אינה מן העולם הזה". בתפישה כזו, התבטלה חשיבותה של הפוליטיקה הארצית, ואיתה גם החשיבות של הזהות הלאומית. דוקטרינה זו, שטובה היתה כל עוד לא החזיקו הנוצרים בעוצמה הפוליטית ונרדפו כמרטירים ברחבי האמפריה הרומית, הפכה לבלתי נסבלת מרגע שהממלכה עצמה היתה לנוצרית וחיפשה לגיטימציה וייעוד רוחני לשלטון הארצי. כך, פנתה אתיופיה אל "הברית הישנה" בה מצאה דגם של שלטון ארצי, מדיני ולאומי, הנטען בערך דתי-רוחני.
האפוס האתיופי המרכזי, המכונה "כבוד המלכים", עוסק בסיפור על מלכת שבא המקראית ומתאר אותה כמלכת אתיופיה שבאה מקצה הארץ לראות את חכמת שלמה. בסיום הביקור נתעברה משלמה המלך וחזרה לארצה. משגדל בנם המשותף, מנליק, התעקש לערוך מסע לארץ ישראל ולהפגש עם אביו. המלך שלמה ושריו התפעלו עד מאוד מיופיו, מכשרונותיו ומדמיונו המובהק למלך דוד, ושידלוהו להשאר עימם ולירש את ממלכת ישראל. משסרב מנליק לכל הפצרותיהם, החליטו לשלוח עמו את בני השרים היהודים שישמשו כיועציו במלכות אתיופיה. הללו, שלא רצו להפרד מארון הברית, הצליחו לגונבו בערמה מבית המקדש ונשאוהו עמם לאתיופיה במסע דרמטי הדומה להפליא בפרטיו לסיפור יציאת מצרים.
מגמותיו של הסיפור הנזכר ברורות לחלוטין, ונוגעת לביצור הלגיטימציה של השלטון האתיופי ולביסוס מרכזיותה של אתיופיה וירושתה את ישראל כעמו הנבחר של האל. בגליון מס' 2 של "סגולה" הקדשתי מאמר לניתוח הטקסט של "כבוד המלכים", בו נבנה מהלך תאולוגי זה בצורה שיטתית ומתוחכמת. מהלך זה כולל יצירת המשכיות רבת-פנים בין אתיופיה לבין עם ישראל, תאור התעלותה של אתיופיה על מעלת ישראל המקורית, ולבסוף, גם תאור מאיסת האל בעם ישראל הישן. די אם אצטט כאן את דברי משלחת הכהנים עם הגעת ארון הברית לאתיופיה המבהירים אל נכון את הענין:
"בושו בנות ירושלים וכובדו בנות אתיופיה! בין אלילים ופסלים נבחר עם אתיופיה ונמאס עם ישראל! בושו זקני ישראל וכובדו זקני אתיופיה, כי נרצה אלוהים לעם האובדים ומאס בישראל, על כי נלקחה ציון מעמם ובאה לארץ אתיופיה!"
ההד החזק ביותר לאגדה זו היא השושלת החזקה של קיסרי אתיופיה בימי הביניים, שכונתה "השושלת הסלומונית" על שם ייחוסם של הקיסרים לשלמה המלך. שיאה של שושלת זו בתקופות שלטונם של הקיסר עמדה-ציון (=עמוד ציון, 1314-1344), ושל הקיסר זרעה-יעקוב (=זרע יעקב, 1434-1468), שחיזקו וביצרו את האחדות הדתית-לאומית באתיופיה וחיזקו את מעמדו של השליט כראש הכנסיה.
קיצורם של דברים, שלמה המלך, שיא מלכות ישראל המקראית, הוא הדמות שאיתרה המסורת האתיופית כאשר ביקשה עוגן דתי לשלטון הארצי ולתפישה לאומית. ודוק, הכנסיה האתיופית קיבלה כמובן את הדוקטרינה של Verus Israel ולפיה היהודים כבר אינם ישראל האמיתי, אלא שלדידה התחליף הוא לא כלל מאמיני הכנסייה, או "ישראל שברוח". מלכי אתיופיה והאליטה השלטונית שלה הם הם ההמשך הממשי והסמלי של "ישראל שבבשר".
צרפת וספרד הבניימיות – ממלכות קתוליות ועמים נבחרים בדמות עם ישראל המקראי
סקירת תולדותיה של אירופה הקתולית בימי הביניים מגלה שתהליך זה איננו מוגבל לאתיופיה.
נפילת האמפריה הרומית, ולאחר מאות שנים, פיצולה של האמפריה הקרולינגית בחוזה ורדן (843), מפנות מקום לתהליך ארוך והדרגתי של גיבוש מדינות הלאום במערב אירופה. בצרפת, מתגבשת המדינה במשך מאות שנות שלטונה של השושלת הקאפטינגית (987-1328), המגיעה לשיא גיבושה במהלך המאה ה-13. איש מפתח חשוב בתהליך זה הוא פיליפ הרביעי, "היפה", מלך צרפת (מלך 1285-1314). פיליפ היפה, השקיע את מירב מרצו ומאמציו בחיזוקה המנהלי והפיננסי של צרפת, וזאת על ידי הטלת מרות נחרצת על האצילים ומאבק נחוש ותככני להכפפת הכנסיה אל הכתר. מאבק זה הגיע לשיאים דמיוניים במאסר האפיפיור בוניפציוס השמיני בעיר אנאני באשמת פעילות בוגדנית נגד המלך, שיא חדש של השפלת האפיפיוריות על ידי המלוכה. בכך לא אמר פיליפ די, ובזמנו עבר האפיפיור קלמנט החמישי לשבת באזור ההשפעה הצרפתי באוויניון, שם נותר מושב האפיפיור ל-73 שנים המכונות בתולדות הכנסיה כ"גלות בבל של האפיפיוריות".
לענייננו חשובה ההתעצמות של התודעה הלאומית בימיו של פיליפ. פיליפ הבין שכדי לבצר את שלטונו הוא חייב לחזק מן השורש את הלגיטימיות של הממלכה ולא להסתפק בשלטון המבוסס על גייסות ועל מנהל בלבד. לשם כך הוא פונה אל טיעונים היסטוריים על אי-כפיפות הסטורית של אבותיו אל האפיפיור ואל הקיסר הרומי, מעלה על נס רעיונות כמו "הגנה על המולדת", מיתוס על מוצא משותף של הצרפתים מצאצאי העיר טרויה לאחר נפילתה, ועיגון גבולות הטריטוריה של צרפת בגבולות טבעיים ועתיקים.
אך מעבר לאלו הוא משריש בצרפת תודעה לאומית, המעמידה במרכזה בחירה אלוהית בצרפתים כ"עם נבחר", תאורה של צרפת כ"ארץ הקודש", ומעל כל אלו כמובן, תאורו של מלך צרפת כ"מלך הנוצרי ביותר" המוכתר בייעוד אלוהי להפצתה של הנצרות. אמנם, כבר בממלכת הפרנקים ניתן למצוא תודעה עצמית שלהם כעם נבחר וייחוס של מלכי הפרנקים לבית דוד, תודעה שנמשכה גם אצל מלכי צרפת שקדמו לפיליפ הנאה. עם זאת, פיליפ התאמץ, ובהצלחה לא מבוטלת, להשריש תודעה זו בלב העם. הפובליציסטים בחצרו של פיליפ, כתבו קונטרסים ופמפלטים להפצת הדוקטרינה. מהם אנו למדים כי את מקור ההשראה העיקרי שלהם לרעיונות הבחירה הללו הם לא מצאו בחוק הרומי, לא בכתבי אבות הכנסיה וגם לא בפילוסופיה הפוליטית של אריסטו. סיפורי המקרא על משה, דוד ושלמה, וסיפורי המכבים הם שהיוו את הרוח החיה ואת המודל. האומה היהודית העתיקה היא ששימשה כאב-טיפוס לאומה נבחרת בעלת ייעוד רוחני.
לא ייפלא איפוא שבשעה שבא האפיפיור קלמנט החמישי להחניף לפיליפ הנאה, המילים שלהלן הן שנמצאו יותר מכל כראויות לענין:
"מלך-הכבוד יצר ממלכות שונות בתוך מעגל העולם הזה, ויסד ממשלות שונות לעמים שונים לאור הבדלי השפה והגזע. בין אלו, כמו עם ישראל... ממלכת צרפת כעם ייחודי, שנבחר על ידי האל להוציא אל הפועל את הסדרים השמימיים, מובחנת על ידי סימנים של כבוד וחסד מיוחדים."
תודעה זו של מלך צרפת כ"מלך הנוצרי ביותר" המשיכה גם אחר ימי פיליפ הנאה להיקשר עם ייחוסו של המלך לבית דוד, ועם ההכרה בצרפתים כ"עם בחירה" שהחליף את עם ישראל הקדום. כפי שהראתה החוקרת קולט בון במחקריה על הלאומיות הצרפתית, תודעה זו לא נצטמצמה לשכבות האליטה בלבד ומצאה לה מקום ושביתה גם בליבות ההמון. לטענתה, רק בסוף המאה ה-16 ועם התחזקות השלטון האבסלוטי בצרפת במאות ה-17 וה-18, הוסט רעיון הבחירה אל עבר המלך, תוך החלשה משמעותית של תפישת העם הנבחר.
חיבור מעניין המבטא את תודעת הנבחרות הצרפתית הוא חיבורו של יוהאנס אנגלוס, נזיר פרנציסקני החי באיטליה בסוף המאה ה-15, וכותב חיבור תמיכה בשארל החמישי מלך צרפת ובפלישתו לאיטליה ב-1494. בחיבור זה הוא טורח להאבק במיתוס המוצא הטרויאני של בית המלוכה הצרפתי ומחזק בראיות מופתיות את ייחוסו לבית דוד כדי להעצים את דימויו המשיחי של שארל החמישי. אולם אנגלוס אינו מסתפק בכך, הוא מאריך לשבח את הצרפתים כעם נבחר בעל תכונות "יהודיות" בשלהם נבחרו לתפוש את מקומו של העם היהודי שנדחה. היותם של הצרפתים מסורים מכל עם לדת ולאמונה, ומצטיינים מכל עם בעוז רוחם ובנכונותם לקרב, הם שהביאו לבחירתם. מנהגם של הצרפתים להרבות להתנשק גם הוא מתואר כתכונה יהודית חיובית שהרי האבות במקרא והיהודים בכלל מרבים היו להתנשק....
תופעה דומה ניתן לזהות במאה ה-13 גם בספרד. המלך אלפונסו העשירי, "החכם" (מלך 1252-1284), בלט בין מלכי ימי הביניים כמי שיצר קובץ חוקים מסודר, וקידם את הידע, התרגום והמדע של זמנו. אלפונסו נודע גם כמלך שטרח במיוחד לחזק את ספרד כממלכה לאומית אחת, תוך חיזוק מודע של אחדות השפה הספרדית. אחד המרכיבים בחיזוק התודעה הלאומית היה כתיבת הסטוריה קדושה של העם הספרדי שנסבה סביב שליחותו הנוצרית המיוחדת, ושהתבטאה בתפקידו בבלימת התפשטות המוסלמים-הכופרים, במלחמות המוריות שבמסגרת הרקונקיסטה. גם כאן, הטקסטים מורים שאלפונסו ביסס תודעת נבחרות של העם הספרדי, בהתבסס על המודל המקראי של השגחה ובחירה אלוהית בעם ובארץ מיוחדים.
תפישה זו התעצמה מאוד במאה ה-15, וביותר במאה ה-16, הן סביב מקומה המיוחד של ספרד כמגינה הראשית על האמונה הקתולית, והן סביב הישגי הספרדים בגילוי היבשת החדשה. תפישה רווחת בין חוקרי התקופה מייחסת חיזוק זה של תודעת הנבחרות וההשגחה האלהית ביחס לממלכות ספרד (וכן פורטוגל) בתקופה זו, לחלקם של ה"קונברסוס", היהודים המומרים שנטמעו באליטה הספרדית לאחר פרעות קנ"א (1391), ושימשו כאנשי כנסיה והסטוריונים מרכזיים בחצר המלוכה. ביניהם ניתן להזכיר את רבה של בורגוס שהתנצר (שלמה הלוי שהפך לפבלו דה-סנטה-מריה) ושימש כיועץ הראשי של מלך קסטיליה, ואת בנו, אלפונסו דה-קרטגנה, ששימש כבישוף של בורגוס. מומרים אלו הביאו עימם תפישות "יהודיות" של נבחרות לאומית והשגחה אלוהית על העם הנבחר, והעתיקו אותם לממלכת ספרד. במחקר שפרסם לא מכבר דב סטוצ'ינסקי נטען כי שתי תפישות של נבחרות ספרדית פעלו במקביל בתקופה זו. לפי מחקר זה דוקא תפישה אינקלוסיבית של הספרדיות שהתבססה על הדת כמגדירה את ההשתייכות, ברוח "הברית החדשה", היא זו שהיתה מנת חלקם של ה"קונברסוס", ואילו תפישות אקסקלוסיביות שהדגישו את המוצא האתני כבסיס לספרדיות הגיעו דווקא ממקורות אחרים. כך או כך, גם לפי מחקר זה, המודל של עם ישראל המקראי הוא שעמד לעיני מבססי תפישת "ספרד הנבחרת" בתקופה זו. לא זו אף זו, המודל האקסקלוסיבי הסתמך במיוחד על "הברית הישנה" ותפישת הבחירה הלאומית, ודחה את התפישה המכלילה של "הברית החדשה" השמה את הדת במוקד הבחירה.
כאמור, תודעה ספרדית זו של "ישראל החדש" ליוותה גם את כיבושי הספרדים ביבשת החדשה. גרונימו דה-מנדייטה, המסיונר הפרנציסקני בן המאה ה-16 שתיעד את הפצת הנצרות באמריקה הלטינית, אוחז בדימוי זה כבסיס לתפישת המציאות שלו. על בסיסו הוא דימה את מלכי ספרד למלכים הגדולים של היהודים בתקופת המקרא, את שליחי מלך ספרד לאמריקה זיהה עם המרגלים הבאים לכבוש את הארץ, ומלך ספרד נצטייר לו בדמות המלך המשיח שייעודו לנצר את העולם לפני יום הדין.
הזיהוי העצמי של רוסיה האורתודוכסית עם "ישראל החדש"
התפקיד המיוחד של ישראל הקדום בהענקת השראה להתעצמות לאומית, לא היה מוגבל לאזורי ההשפעה של הקתוליות בלבד. בספרו "התרומה והתמורה", עוסק יואל רבא בתפקיד שמילאו ארץ ישראל ועם ישראל בעולמה הרוחני של רוסיה בימי הביניים. והנה, גם במקרה זה ניתן לראות כיצד שימשה ממלכת העברים הקדומה כמקור השראה ברור בתקופות של התעצמות לאומית וחיפוש אחר גושפנקא דתית ולאומית למסגרת הפוליטית. בשנת 988 התנצרה ממלכת קייב-רוס, המדינה הסלאבית הראשונה, תחת שלטונו של ולאדימיר הראשון. אקט זה הפך את ולאדימיר לתואם קונסטנטינוס (האחראי להתנצרות האמפריה הרומית במאה ה-4), אך הוא מקבל בפי ראשי הכנסיה הרוסית גם את התואר של יורש מנהיגי העם הנבחר הראשון. כך מתאר זאת יואל רבא:
ההזדהות עם העם הנבחר הראשוני ועם גיבוריו ושליטיו הוטמעה בתפיסת העולם של רוסיה הקייבית. מאה שנה בערך אחרי דברי התהילה של הנזיר יעקב לשליט שהעמיד את יסודות המדינה הגדולה והחזקה <=ולאדימיר הראשון>, נאם בשנת 1199 מויסיי, אב המנזר של וידוביצי ליד קייב, והילל את השליט הקייבי של ימיו, הנסיך הגדול ריוריק רוסטיסלאביץ'. 'כולם שמחים' - שמעו הנוכחים בטקס – 'כי ישראל החדשה השיגה מנהיג כמשה', ויש לשיר לו שיר הלל כמו שירה של מרים. והסיבה לנאום? משה החדש של ישראל החדשה התיר לבנות חומת מגן למנזרו של האב מויסיי, המשווה את המעשה לבניית המקדש על ידי זרובבל... (שם, עמ' 78)
זוהי אנקטודה כמובן, אך היא חושפת מערכת שלימה של אסוסיאציות בהם בחרו בני קייב-רוס על מנת לגבש את זהותם הלאומית. ושוב, אין פלא שהמקרא וישראל כעם הנבחר הם אלו העומדות במרכזן, באשר הם הסיפורים המובהקים היחידים של גיבוש לאומי המצויים וזמינים בארסנל כתבי הקודש של העולם הנוצרי.
וכך נמשכת תודעה זו גם עם עלייתה של נסיכות מוסקבה ככח המוביל של הממלכות הסלאביות. כפי שנזכר בראש המאמר, במחצית השניה של המאה ה-15 מתחילה להתגבש רוסיה המודרנית בראשותו של איוואן השלישי, נסיך מוסקבה. איוואן זה מסיג את הטטרים-המונגולים מן האזור ב-1480, ומכין את הקרקע לנכדו איוואן האיום שמכתיר את עצמו במאה ה-16 לצאר הרוסי הראשון. לאור נפילת ביזנטיון בידי העותומאנים ב-1453, מוסקבה הופכת לישות הפוליטית היחידה הדבקה באמונה האורתודוכסית, ובכך מתחזקת תודעתה העצמית כממלכה נבחרת, יורשת דת האמת, יחד עם הגדרתה כ"רומא השלישית". הארץ, הדת והשפה הרוסיות מוכרזות כקדושות וכנבחרות בידי האל. כך מתאר רבא את התודעה הזו:
בתקופה זו העמיקו שורשי התפיסה את רוסיה כ'ישראל החדשה'... המשיך הרעיון בדבר המשכיות הבחירה והעברתו לרוסיה ולבירתה לעמוד במרכז תפיסתם של ההוגים הרוסיים. יתירה מזאת, הרעיון הושתת על הזדהות עם העם הנבחר הראשוני, והביטוי להזדהות היה זיהוי הבירה מוסקבה עם ירושלים. (שם, עמ' 216-217)
אנגליה והולנד – ארצות פרוטסטנטיות "ישראליות"
במקרים שתארנו עד כה, מוקד הזיהוי העצמי עם עם-ישראל נסוב סביב בתי מלוכה ושושלות, שאם אמנם תיארו את העם והארץ שסביבם כעם נבחר, כ"ישראל החדש" וכ"ארץ הקודש", סוף סוף העמידו את השושלת המלכותית במוקדה של בחירה זו. לעומת אלו, המתרחש בארצות הפרוטסטנטיות במאות ה-16 וה-17 מעיד על הזדהות עמוקה יותר עם תודעת "ישראל החדש" שמחלחלת ברמה עמוקה הרבה יותר לתודעת ההמון.
אחד התהליכים החשובים שהתרחשו בארצות בהם התפשטה הרפורמציה קשור בחזרה לקריאת המקרא כפשוטו ובהעצמת מקומם של ספרי התנ"ך במסגרת כתבי הקודש. בימי הביניים הקתוליים, נחשבה "הברית הישנה" כהקדמה הכרחית להתגלותו של ישו, וממילא רק כשניה במעלה לגבי "הברית החדשה". זאת ועוד, כתבי הקודש חשופים היו לאליטת הכמורה בלבד, שהאמינה בנטישת עם ישראל והחלפתו במאמיני הכנסייה. לשם יישוב אמונה זו עם הנבואות הרבות במקרא העוסקות בגאולת ישראל ובשיבתו לארצו נזקקו אלו לצורת קריאה אלגורית שראתה בשיבת היהודים לארצם משל לשיבת האנושות לאמונת הכנסייה. התפשטות הרפורמציה ביטלה את הצורך בתיווך הכמרים בקריאת כתבי הקודש, ובאופן טבעי הומרה הקריאה האלגורית בקריאת הטקסט כפשוטו בידי ההמונים בארצות הפרוטסטנטיות. מקומה של "הברית הישנה" הפך להיות מרכזי ואפילו עיקרי מאחר וקל היה להמון להזדהות עם הסיפורים המופיעים בה. מספר גורמים העצימו את התופעה וביניהם, התפשטות הדפוס ותרגום התנ"ך לשפות המקומיות. גם תוצאות מגוונות היו לתופעה זו, וביניהן עליית התמיכה בשיבת היהודים לארצם בקרב תנועות מילנריסטיות שראו בה חלק מן הגאולה הנוצרית, והסכמה לשיבת היהודים לאנגליה במאה ה-17 כמומנט הכרחי של פיזור היהודים על פני כל הארץ בטרם שיבתם לארץ ישראל. כך או כך, לחזרה אל הטקסט המקראי היו גם השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע להתעצמות התודעה הלאומית.
בספרה "התנ"ך והחרב" תארה ברברה טוכמן את הזיקה המיוחדת והמתמשכת שבין האנגלים ל"ברית הישנה", שהפכה להיות "האפוס הלאומי של בריטניה". זיקה זו קשורה לתרגומי התנ"ך לאנגלית, שראשיתם בתרגום של המתקן ג'ון ויקליף במאה ה-14, ושיאם בתרגום הנודע של המלך ג'יימס מ-1611. אדריאן הייסטינגס מיקד בספרו "בנייתן של אומות" את תשומת הלב למשמעות הזיקה ההדוקה אל הטקסט המקראי באנגליה להתעצמות התודעה הלאומית בארץ זו. ההכרות הבלתי-אמצעית של ההמונים עם סיפורי המקרא המבוססים על תפישה לאומית מגובשת, הביאו אותם לחשיבה על עמם שלהם בתבניות חשיבה מקבילות.
תהליכים אלו, קיבלו תאוצה משמעותית בימי שלטונה של אליזבת (1558-1603), בה התגבשה הזהות האנגלית כמזוהה עם הפרוטסטנטיות, וכעומדת איתן בחזית המאבק הצבאי עם הקתוליות כפי שבא הדבר לידי ביטוי במאבק המוצלח עם הארמדה הספרדית. עם זאת, לשיא של ממש הגיעה התודעה הלאומית בתקופת מהפיכת קרומוול ושלטון הרפובליקה (1642-1660). בתקופה פוריטנית זו הזיהוי של האנגלים את עצמם כ"ישראל החדש" הוא ישיר, ברור ונפוץ מאי פעם. כך מסכם החוקר הנס קוהן את התקופה האמורה:
לאומיות דתית זו נחוותה על ידי העם האנגלי כתחיה של הלאומיות של "הברית הישנה"... האנגלים בזמן המהפיכה הפוריטנית שאבו השראה מהזיהוי העצמי שלהם עם העברים... כל המחשבה והסגנון של התקופה נצבעו באופן עמוק בהיבראיזם. שלושת הרעיונות העיקריים של הלאומיות העברית שלטו בתודעה של התקופה: רעיון העם הנבחר, רעיון הברית והציפיה המשיחית. (The Idea of Nationalism, p. 166, תרגום שלי, א.מ)
המחשה ברורה לדברים ניתן למצוא במשפטים הבאים הלקוחים מתוך נאומיו של אוליבר קרומוול לפני הפרלמנט שלו בשנות ה-50 של המאה ה-17:
"קראכם האל אל העולם הזה על ידי השגחה נפלאה שכמוה לא היתה כמדומני לבני אדם בתקופה כל כך מרוכזת... אכן קרואים אתם על ידי האל, כמו שהיתה יהודה, לשלוט עמו ולמענו, וכפי שנאמר בישעיה (מג, כא): "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".
המקבילה היחידה בעולם שאני מכיר למעשה האל הגדול עמנו זו הוצאת בני ישראל ממצרים והעברתם בישימון באותות ובמופתים מרובים אל עבר המנוחה והנחלה.
זהו העם הטוב ביותר בעולם, ובקרבו של העם הזה ישנו אוצר יקר ערך היקר לאל כבבת עינו... העם שברכו האל, העם הנתון לשמירתו והגנתו... העם היודעים את האל ויראים ממנו. ולכך אין כל מקבילה בעולם הזה! בקרבכם מצויות סגולות מהוללות אלו!" (שם, עמ' 176, תרגום שלי, א.מ)
כך באנגליה, אך לא פחות, ואולי אף בעוצמה רבה יותר, בהולנד. מלחמתה של הולנד לעצמאות מהשלטון הספרדי, היא מלחמה שדת ולאומיות משמשות בה בערבוביה. פיליפה השני מלך ספרד הוא ששלט בארצות השפלה במאה ה-16. כמי שנשא את דגל הקונטרה-רפורמציה ולחם בעוז בכל גילוי של פרוטסטנטיות לא יכל פיליפה להשלים עם התפשטות הקלוויניזם בארצות השפלה. התנכלויותיו לקלוויניסטים ההולנדים הביאו לפריצתו של מרד לאומי שהפך למלחמת העצמאות של הולנד, מלחמת שמונים השנים (1568-1648). ויליאם השתקן, שליט מטעם הכתר הספרדי במספר מחוזות בארצות השפלה, נאות להנהיג את המרד, שהסתיים בשלב הראשון שלו בבריחת הקלוויניסטים ממחוזות הדרום למחוזות הצפון, שם הכריזו על עצמאות הולנד, שאף הוכרה לימים בידי השלטון הספרדי.
גם כאן, מתארים חוקרי התקופה את התודעה הלאומית ההולנדית כרוויה בהזדהות עצמית עם עם ישראל המקראי, באופן שאף עולה בעוצמתו על ההתרחשות המקבילה באנגליה. ההולנדים מרבים לכנות שמות מקומות ואת שמות ילדיהם בשמות תנ"כיים, אך בעיקר מזהים את עצמם כעם ישראל חדש ולאור זאת מתפתחים הדימויים שלהם לאירועי התקופה. הבריחה אל הצפון במהלך המלחמה עם ספרד מתוארת כיציאת מצרים. הספרדים מתוארים כמצרים, כפלשתים וכעמלקים. הולנד מוצגת כירושלים החדשה וויליאם השתקן ממלא את תפקיד המלך דוד.
ההגירה אל "העולם החדש" ראויה לעיון עצמאי בהקשר זה מאחר ויש בה מזיגה שונה של היסוד הדתי והיסוד הלאומי מהעמים עליהם דברנו עד כה, ובכל זאת, את עוצמת הדימוי של "ישראל החדש" בתקופה זו לא נוכל להבין מבלי להתייחס ולו בקצרה לתפישה העצמית של המהגרים החדשים לאמריקה. תיאורו של אביהו זכאי בספרו "הסטוריה ואפוקליפסה" מבהיר את השליטה המלאה של הדימוי הזה ברוח התקופה שלא משתנה ומתגוון אלא לפי האומה או הממלכה שמשתמשת בו. כך מתארים הספרדים את עצמם כ"ישראל החדש" המפיץ את הבשורה הקתולית ליבשות רחוקות. הפרוטסטנטים האנגלים הראשונים המתיישבים בג'יימסטאון (1607) מזהים את עצמם כ"ישראל החדש" הנלחם באנטי-כריסט הקתולי. הפוריטנים הנמלטים מאנגליה על סיפון המייפלאור ומייסדים את מסצ'וסטס (1620) משכללים את הדימוי ורואים את עצמם כיוצאי מצרים החוצים את ים-הסוף-האטלנטי ונאחזים באמריקה כארץ כנען החדשה.
הערות סיכום: על "ישראל החדש" ויחסו ל"ישראל הישן"
האיסוף המגוון (ומפאת קוצר היריעה - החלקי) של שלל המקרים שתוארו כאן לא בא אלא כדי להצביע על המכלול, הגדול מסך חלקיו. מנהיגי הכנסיה האתיופית, מלכי צרפת וספרד הקתוליים, מלכי רוסיה האורתודוכסיים, והעמים הפרוטסטנטיים בעת החדשה, לא נאחזו לחינם בדימויים המקראיים ובזיהוי העצמי שלהם עם "ישראל החדש".
פרידריך ניטשה, מן המתעבים הגדולים של "הברית החדשה", שלא ראה בה אלא "עסקי כת קטנים... רוקוקו של הנפש", בחר לתאר את ההבדל בינה לבין "הברית הישנה" במילים הבאות:
"אינני אוהב את ה"ברית החדשה", את זאת ודאי כבר ניחשתם... הברית הישנה – אכן, זה דבר אחר לגמרי: כל הכבוד לברית הישנה! אני מוצא בה אנשים גדולים, נוף גבורות, ומשהו יקר ונדיר ביותר עלי-אדמות, זה התום של לבבות חזקים, תום שאין בדומה לו. יתר על כן, אני מוצא בו אומה!" (לגנאולוגיה של המוסר, עמ' 352-353)
ניטשה קבע במשפט חד זה את אשר כבר הגדירו לפניו ברוך שפינוזה, ג'ון לוק, ועמנואל קאנט כהבדל היסודי שבין היהדות והנצרות בכל הנוגע ליחסן של דתות אלו למדינה ולחיים לאומיים. העובדה שהתנ"ך היווה חלק מכתבי הקודש הנוצריים, פתחה בפני העמים הנוצריים את האפשרות למיסגור-מחדש של העוצמה הפוליטית והלאומית בזמנים של התעוררות לאומית, דרך טרנספורמציה של המושג הנוצרי "ישראל החדש", והמרתו ממושג על-לאומי למושג לאומי פרטיקולרי.
היקפה חוצה הזמנים והזרמים של התופעה, מלמד משהו על עוצמתה של היהדות העתיקה כתופעה לאומית ומדינית מובהקת, ושכך נתפשה בעיני כל נוצרי קדם-מודרני שלא נחשף לתאוריות המודרניסטיות של גלנר, אנדרסון והובסבאום, על לידתה המאוחרת של הלאומיות...
ואולם, סקירה זה לא תהיה שלימה, אם לא נקדיש תשומת לב גם לדרך שבה התייחסו "הנבחרים החדשים" ל"ישראל הישן". אדריאן הייסטינגס כבר עמד על התופעה "שככל שהזיהוי של עם כעם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים" (בנייתן של אומות, עמ' 223). פיליפ היפה מלך צרפת היה אחראי לגירושם של היהודים מצרפת ב-1306 על מנת לזכות ברכושם. איוואן האיום ציווה לאחר כיבוש העיר פולוצק ע"י צבאות רוסיה (1563), שכל יהודי העיר יתנצרו. משסירבו, הוטבעו כולם בפקודתו בנהר דווינה. ספרד "הנבחרת" היא גם ספרד של תקנות "טוהר הדם" ושל גירוש היהודים מן הארץ. לא זו אף זו, בגירושם של היהודים מספרד ראו הוגים ספרדים את אקט הדחיה הסופית של היהודים ואת בחירת הספרדים תחתיהם! השושלת הסלומונית באתיופיה ידועה אף היא בשנאתה ליהודים, ובזמן שלטונה הגיעה לקיצה תקופת תור הזהב של ממלכת ביתא ישראל היהודית שהתקיימה באתיופיה במשך מאות שנים.
אמנם כן, תאור זה איננו גורף ומוחלט. בימי שלטונו של קרומוול, עבר מצבם של היהודים שינוי לטובה עם התרת כניסתם המחודשת לאנגליה. גם על אלפונסו החכם מוקף היה יועצים ומומחים יהודיים שסבבו אותו וסייעו לו. ובכל זאת, נראה שצירוף הדוגמאות שלעיל אינו מקרי.
בנספח לספרו על הפרוטוקולים של זקני ציון מנתח נורמן כהן באופן מרתק את יחסם של הנוצרים ליהודים במונחים פסיכופתולוגיים וקובע שבתת-מודע של הנוצרי, היהודי נתפש בראש ובראשונה כ"דמות האב הרע". הילד הקטן החש כלפי הוריו רגשות מעורבים של אהבה ושנאה עמוקים יוצר לעצמו דימויים מקבילים של "אב-טוב" ושל "אב-רע" וכך עושה שלום בנפשו כאשר הוא מפנה לכל דימוי את הרגשות המתאימים במלא עוצמתם. בתהליך התבגרות בריא לומד הילד להשלים עם הוריו כמות שהם - מזיגה של תכונות אהובות ובלתי אהובות - אך במצבים פתולוגיים עלול פיצול דמויות ההורים ל"אב-טוב" ול"אב-רע" להמשך כל חייו. זאת ועוד, השנאה הקשה של הילד ל"אב הרע" מלווה ברגשות אשמה לא מודעים, המתלבשים בצורת פחד מהזעם והתגמול של האב המצדיקים את השנאה כלפיו. כך מועצמת עוד יותר דמותו של האב-הרע כדמות אכזרית ואפילו רצחנית, תוך כדי השלכת הרוע של הילד עצמו אל דמות האב.
כמו בענין הדתי והתאולוגי, תובנה זו יכולה לשפוך אור גם על שנאת היהודים שהיתה כרוכה באימוץ המודל הלאומי המקראי. דמות "האב הרע" היא דמות מציקה שקשה להשאר שווה-נפש למולה. היהודי שסיפק לאירופה לא רק את המונותאיזם אלא גם את דגם הלאום, נידון בשל כך לא פעם ליסורים ולרדיפות מאלו שידעו גם לירש וגם לרצוח. רק משנעמוד על צד זה של התופעה נוכל להבין אל נכון את תופעת חיקוי הלאום היהודי בידי הממלכות הנוצריות שהשתוקקו לשחזר את הדגם שהורישו להם העברים הקדומים, ובד בבד הגבירו את שנאתם ליהודים החיים ביניהם.
מקורות לעיון ולהרחבה:
א' הייסטינגס, בנייתן של אומות – התנ"ך והווצרות מדינות הלאום, י-ם, 2008.
א' סמית, עמים נבחרים – מקורות מקודשים של זהות לאומית, י-ם, 2010.
כבוד המלכים – האפוס הלאומי האתיופי, ת"א, 2009.
א' מלאך, "הנקודה היהודית של הכנסייה האתיופית", סגולה 2, סיוון תש"ע, עמ' 78-82.
א' קול, "מושג הריבונות וניצני לאומיות צרפתית בתקופתו של פיליפ היפה", בתוך: חזרה לפוליטיקה, י-ם, תשס"ט, עמ' 31-58.
א' לינדר, "שארל השמיני ודמות המלך האידיאלי לפי ה'אופוס דוידיקום'", זמנים 11, 1983, עמ' 30-38.
י' רבא, התרומה והתמורה – ארץ ישראל ועם ישראל בעולמה הרוחני של רוסיה בימי הביניים, ת"א, 2003.
ב' טוכמן, התנ"ך והחרב – אנגליה וארץ ישראל, ת"א, 1987.
א' זכאי, הסטוריה ואפוקליפסה – דת ותודעה היסטורית בראשית העת החדשה באירופה ובאמריקה, י-ם, 2008.
נורמן כהן, הכשר לרצח עם, ת"א, 1972.
Colette Beaunne, The Birth of an Ideology: Myths and Symbols of Nation in Late-Medieaval France, Berkeley, 1991.
Hans Kohn, The Idea of Nationalism, NY, 1944.
Joseph Reese Strayer, "France: The Holy Land, the Chosen People, and the Most Christian King", Medieval Statecraft and the Perspectives of History, Princeton, 1971, pp. 300-314.
R.J. Gonzales-Casanovas, "Alfonso X's Concept of Hispania: Cultural Politics in the Histories", in: Concepts of National Identity in the Middle Ages, pp. 159-160.
Claude B. Stuczynski, "Providentialism in Early Modern Catholic Iberia: Competing Influences of Hebrew Political Traditions", Hebraic Political Studies, Vol. 3, No. 4 (Fall 2008), pp . 377-395.