ספרו של פטר שפר על הגישות כלפי היהודים בעולם העתיק חושף את חלקה המרכזי של מצרים הקדומה בהתהוות האנטישמיות הרצחנית באלכסנדריה ההלניסטית ומעורר מחשבות על הרציפות האומללה של תופעת האנטישמיות מאז ועד היום

ביטויי האנטישמיות המפלצתיים והבשלים ביותר שהגיעו אלינו מן העת העתיקה מצויים כנראה בתיאור של אפיון, למה שגילה אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) כאשר פרץ לבית קדשי הקדשים בירושלים. וכך מתאר זאת אפיון, ממנהיגי הקהילה היוונית-מצרית באלכסנדריה במאה ה-1 לסה"נ:
"אנטיוכוס מצא בבית המקדש מיטה ואדם שוכב עליה, ולפניו שולחן מלא דשן מבשר דגת הים ובהמת הארץ... והאיש השוכב חרד לקראת המלך כמי שעומד להושיעו ישועה רבה... והמלך הרגיעו וביקשו לשבת ולספר לו מי הוא ולמה הוא שוכן במקום הזה... והאיש סיפר לו בבכי ובדמעות וביללה את צרת לבבו... ואמר כי הוא איש יווני ובעוברו במדינה הזאת לצורכי מחייתו, חטפו אותו פתאום... והוליכו אותו אל ההיכל הזה וסגרו עליו, ואין איש רואה את פניו רק מפטמים אותו בכל דבר תאווה...
כי יש חוק ליהודים שאין לבטאו... במועד קבוע מדי שנה בשנה, הם תופשים איש יווני הבא מארץ נכריה ומפטמים אותו שנה שלמה. ואחרי זאת הם מוציאים את האיש אל אחד היערות וממיתים אותו שם, בזבחם אותו לקרבן על פי משפטיהם ומנהגיהם, וטועמים מבשרו, ונשבעים איש לרעהו על בשר הזבח היווני לנטור שנאה ליוונים..."
העלילה המטורפת הזו, המובאת על ידי יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון, ב,ח), מביאה לשיא את הסטראוטיפ המתמשך של היהודים בעת העתיקה כשונאי אדם (מיזנתרופים) ואף כורכת אותו בעבודה הרוחנית-דתית שלהם, בריטואל חגיגי וסודי שכל כולו חידוש תקופתי של איבת היהודים אל העולם כולו וליוונים בפרט. ממילא היא מעוררת את השאלות הכאובות, מהיכן, אימתי והכיצד צמחו הבאושים הללו?

גישות כלפי היהודים: מצרים הקדומה והיוונית

בספר "יודופוביה", מתחקה פטר שפר אחר עקבותיה וביטויה של האנטישמיות בעת העתיקה, תוך התמקדות ואפיון של היחס ליהודים בשלוש תרבויות: מצרים, יוון ורומא. הוא פותח בסקירה מרתקת של גישות הסופרים הקדומים כלפי מושגי היסוד של היהדות: סיפור יציאת מצרים, תפישת הא-ל היהודי, התנזרותם של היהודים מבשר חזיר, שבת, מילה וגיור.
מכאן הוא פונה אל הציר ההסטורי ובו הוא מתחיל את הדיון מהחרבת המקדש היהודי באי יֶב (אלפנטינה), הנמצא בלב נהר הנילוס באזור אסואן.
מושבה צבאית של שכירי חרב יהודיים התקיימה באי בערך מימי מנשה מלך יהודה (650 לפנה"ס) ולאורך התקופה הפרסית, ותפקידה היה להגן על גבולה הדרומי של מצרים מפני האתיופים. ליהודים אלו ניתנה פריוויליגיה יוצאת דופן על ידי המלך המצרי, והם בנו מקדש לא-להי ישראל (י-ה-ו), בסמוך למקדש האל המצרי של האזור - ח'נום.
אין בידינו מידע על יחסי יהודים ומצרים ב-200 שנים הראשונות של המושבה, אך באחד הפפירוסים שנתגלו באי מאז סוף המאה ה-19 מתפארים היהודים מיב בכך שבזמן הכיבוש הפרסי (525 לפנה"ס) הוחרבו כל המקדשים המצריים, אך המקדש היהודי נותר על כנו. מפפירוסים אלו אנו למדים שהיהודים היו בתקופה זו בני ברית של הפרסים ונתפשו בעיני המצרים הילידים כחלק ממשטר הדיכוי הפרסי. מרידות של המצרים בשלטון הפרסי כוונו גם כנגד היהודים, ובשנת 410 לפנה"ס פרץ סכסוך גלוי שהסתיים בהחרבת המקדש היהודי ביב. מקדש זה אמנם נבנה מחדש שנים ספורות לאחר מכן באישור הפרסים אך גורלו וגורלה של המושבה כולה לוט מכאן ואילך בערפל.
מניתוח הפפירוסים השונים, כמו זה העוסק בהיתר שנתן השלטון הפרסי ליהודים להקריב את קרבן הפסח ולשמור את הלכותיו, מסיק שפר על הגורמים המרכזיים למתיחות שבין היהודים למצרים: ציון יציאת מצרים כחג יהודי, קיומו של מקדש לא-להי ישראל בתוך מצרים, והקרבת השה או האיל לקרבן פסח – בהמות המקודשות בעיני המצרים. אלו מתקיימים במקביל להיבטים הפוליטיים של העוינות: שיתוף הפעולה בין היהודים לשלטון הכיבוש הפרסי.
בהדגשת ארועי יב מתכוון שפר לחלוק על דעת החוקרים הרואה את ראשית האנטישמיות במהומות הרצחניות נגד היהודים באלכסנדריה בשנת 38, ובהן עצמן תוצר של תפישה הלניסטית אנטי-יהדות שהחלה בהשפעת מרד החשמונאים בבית סלווקוס (במאה ה-2 לפנה"ס). הנה כי כן, עוינות כזו, המורכבת מהיבטים דתיים ופוליטיים כאחד התקיימה כבר 450 שנה קודם לכן בלב לבה של מצרים הילידית.
בהתאם לכך מנתח שפר גם את גלגולם של הטקסטים האנטי-יהודיים ההלניסטיים וחושף את שורשיהם במסורות מצריות עתיקות. כך למשל ביחס לגרסה מצרית-הלניסטית רווחת לסיפור יציאת מצרים ולפיה היהודים הם מצורעים או כובשים זרים שגורשו ממצרים, ברחו לירושלים והקימו שם את מדינתם. שפר מנתח בפרוטרוט את המוטיבים השונים המרכיבים את האגדה הזו בגלגוליה השונים, החל בהסטוריון ההלניסטי הקטאיוס מאבּדֵירה ומנתון המצרי כהן הליופוליס (מאות 3-4 לפנה"ס) וכלה בגירסתה הבשלה אצל ההסטוריון הרומי הנודע טאקיטוס (מ' 1-2 לסה"נ). הוא מזהה לאגדה זו רובד מצרי קדום שאינו בהכרח עוסק ביהודים (אולי בגירוש שליטי ההיקסוס?) ורובד יווני-הלניסטי ששידך מסורות אלו עם היהודים ועם העוינות העמוקה אליהם.
מאפיין מובהק של הגרסאות ההלניסטיות הבשלות של מסורות אלו הוא האשמת היהודים בבדלנות ובשנאת האנושות. כך למשל אצל ההסטוריון דיודורוס מסיציליה (מ' 1 לפנה"ס) המתאר את עצת יועציו של אנטיוכוס השביעי סידטס המשדלים אותו "למחות כליל את העם היהודי" בעת שצר על ירושלים בימיו של הורקנוס החשמונאי (134-135 לפנה"ס):
"מאחר שרק הם מכל העמים נמנעו מקשרים עם כל עם אחר וראו בכל בני האדם אויבים! עוד הם ציינו, שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי האלים, שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחד וגורשו אל מעבר לגבול... הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת, ולשם כך הנהיגו חוקים תמוהים בתכלית: לא להסב לסעודה עם בני עם אחר כלשהו, וגם לא לגלות כלפיהם ולו שמץ של רצון טוב."
לדעת שפר המסורת על גירוש מצורעים וכופרים התקיימה במצרים מכבר, ובשלב מסוים החלו לזהותה עם היהודים. רבדים כאלה ניתן לזהות גם ביחס להאשמה רווחת של היהודים בפולחן לחמור במקדשם. גם כאן מזהה שפר רובד מצרי קדום המבוסס על זיהוי סת אל-המדבר והיובש עם חמור הבר, ועל זיהויו כיריבו ואויבו של אוזיריס אל-הנילוס המייצג את הפריון. סת מייצג אפוא את כוחות הרשע שגורשו ממצרים לפי מסורת מצרית קדומה. בשלב מסוים זוהו כוחות אלו עם היהודים.
האשמת היהודים במיזנתרופיה ושנאת האנושות היא התוספת של האנטישמיות ההלניסטית (בכלל, ובמצרים בפרט). ההלניסטים מוסיפים לסיפור הגירוש את מוטיב שנאת האדם של היהודים כתוצאה מכך, מדגישים באפיון מנהגי היהודים את בדלנותם וממצים מעלילת החמור את אפיונו כאל המזוהה עם המדבר, החורבן והשנאה.
ניתוח המקורות מלמד לפי שפר, שבניגוד לעמדת חוקרים רבים, התרחבות המדינה החשמונאית לא נתפשה כדבר מוזר או משונה בעולם ההלניסטי ולא היא שהיוותה את העילה להתפתחות האנטישמיות. זו נתפתחה באופן עצמאי במצרים ההלניסטית מתוך מסורות מצריות קדומות.

רומא: ממשיכה לשנאה

המאפיין של העוינות במצרים הקדומה והאלכסנדרונית הוא אחד – מאבק פוליטי על שלטון ועל זכויות פוליטיות המשתלב בסלידה מדת היהודים ומנהגיהם ומתרחב לכדי האשמות קיצוניות המובילות למעשי איבה ורצחנות.
ברומא הסיפור הוא אחר. פערי הגישה בין קיקרו לוארו, שני מלומדים נודעים מן הימים הסוערים של הפיכת הרפובליקה לקיסרות במאה ה-1 לפנה"ס, ממחיש זאת היטב. קיקרו, נוקט בעמדות אנטי-יהודיות מובהקות, מגן על נציב אסיה פלאקוס שהחרים את זהב היהודים שנגבה בעבור מחצית השקל, ומרבה לכנות את היהדות בשם "אמונה תפלה וברברית" המנוגדת לערכיה של רומא. את אלו יש לראות גם על רקע תמיכתם הפוליטית של היהודים במפלגת העם בראשות יוליוס קיסר, המתחרה הראשית של מפלגתו השמרנית-אריסטוקרטית של קיקרו עצמו.
ואולם, בראש ובראשונה יש לראות את העוינות של קיקרו ליהדות על רקע האהדה העצומה ליהדות וההשפעה הגוברת שלה בקרב שכבות האליטה ברומא. קיקרו מונע מחשש ופחד ממשיים מהשתלטות היהדות. ייצוג של החשש הזה ניתן למצוא בעמדתו של וארו שתאר את היהדות כתואמת את מנהגי רומא העתיקה. לדעתו, פולחן נטול צלמים תואם את מנהג רומא העתיקה, ולעומת הרומאים שהתדרדרו לפולחן צלמים, דוקא היהודים שימרו את הדת בטהרתה! לפי וארו היהדות איננה אמונה תפלה, היא ביטוי של הדת האמיתית!
שפר פורט את עליית השפעתה של היהדות בחוגי האליטה הרומאית ואת תוצאתה בגירוש השני של יהודי רומא בשנת 19 לפנה"ס (כהמשך לגירוש הראשון בשנת 139 לפנה"ס). העוינות הרומאית ליהודים מהולה אפוא בפחד עמוק מהשפעת היהדות, פחד המהול בהערצה והערכה: "הרומאים שנאו את היהודים בגלל שפחדו מהם, ופחדו מהם בגלל כוח המשיכה המתעצם שלהם בעיני החברה הרומית" (עמ' 279). אופייניים בענין זה הקטעים מן המאה ה-1 לסה"נ שנשתמרו מחיבורו של הפילוסוף הסטואי סנקה (עמ' 167):
"בינתיים המנהגים של העם המקולל הזה זכו להשפעה כזו שהם עכשיו מקובלים בכל רחבי תבל. המנוצחים נתנו חוקים למנצחיהם!"
בהתאם לכך, האשמת היהודים בשנאת אדם הולכת ופוחתת והיא מופיעה בעיקר סביב שאלת הגיור והדרישה מן המתגיירים להתנכר לעברם הרומאי. המילה ואיסור אכילת החזיר הופכים למרכזיים וטורדים את מנוחתם של הסופרים הרומיים, בהיותם כרטיסי הכניסה ליהדות וביטויי הפניית העורף של המתגייר לעברו הרומאי. לעמדות כאלו שאף הפכו לדיונים וויכוחים הדים לא מעטים בספרות חז"ל.

אנטישמיות מאז ולתמיד?

את הספר "יודופוביה" אולי כדאי בעצם להתחיל מן הסוף. בפרק הסיכום של הספר מדובב שפר בצורה חזיתית את הסוגיה הבלתי-פתורה: "אנטישמיות מהי?". האם יש לאנטישמיות מאפיינים מובהקים המייחדים אותה מכל עוינות כלפי הזר והשונה? האם העוצמה הכמותית של העוינות והאיבה עושים את ההבדל? ובכלל, האם בכוחנו להניח את האצבע על הנקודה החמקמקה שבין שנאה "נורמלית" בין עמים הנעוצה במאבקים על שליטה ועל טובין, לבין הפתולוגיה המכונה "אנטישמיות"?
עיקרו של הספר שלפנינו איננו במתן תשובות חתוכות בשאלות אלו. עם זאת, אין ספק שהוא מעורר מחשבה על המאפיינים המשותפים של האנטישמיות לדורותיה. השילוב בין האינטרסים הפוליטיים לעוינות הדתית-תרבותית נמשך והולך ממצרים של יב ואלכסנדריה ועד עידן מהפכת מובארכ. גם התפקיד המרכזי שממלאים היהודים בצמתים המרכזיים של הפוליטיקה העולמית לא השתנה מאז רומא ואלכסנדריה ועד מוסקבה וושינגטון במאה ה-20. אופי ההאשמות של היהודים כשונאי האנושות וכבעלי אופי שטני פושט צורה ולובש צורה מאז ועד אירופה של ימינו. ולבסוף, התוצאות האכזריות בדמות גירוש, טבח אכזרי וחורבן, תמיד תמיד זהות.
על אלו לעמוד מול עיניהם של מקבלי החלטות במדינת ישראל, אך גם לעורר שאלות תרבותיות עמוקות על האתגר העומד בפני דורנו עם שיבתה של היהדות אל ההסטוריה העולמית והבינלאומית.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, מרץ 2011