על מנת לגשר ולחבר בין שסעים כה רבים, הוחלט במהלך תקופת המעבר מהישוב היהודי בארץ ישראל למדינת ישראל, על הסדרי סטטוס קוו המבוססים על הסכמות של ראשי היישוב ובראשם דוד בן גוריון. הסתמכות על סטטוס קוו, הפכה מילה נרדפת לדחייה או בריחה מהחלטה של מקבלי ההחלטות וגלשה לשדות ציבוריים רבים אחרים.

עם זאת, החיים הם דינאמים ומעת לעת עולות לסדר היום הציבורי סוגיות הנוגעות לכלל הציבור ועומדות במרכז העצבים של השסעים במדינת ישראל. הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, קיום מצעדי גאווה ברחבי המדינה, עלייה להר הבית, רכישת דירות של ערבים בישובים יהודים ולהפך, הם רק חלק קטן מהסוגיות הבוערות הממתינות להכרעות. תחת הגישה כי 'הכל שפיט', שם עצמו בית המשפט במרכז הסוגיות הרגישות שהיכולת לפתור אותן היא אך ורק באמצעות שיח ופשרה ובוודאי שלא בהכרעה מוחלטת שמנפק בית המשפט.

אישור חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' וחוק יסוד 'חופש העיסוק' (1992), היוו למעשה את יריית הפתיחה למהפכה החוקתית שהוביל בית המשפט העליון. הגדרת חוקי היסוד –'חוקים חוקתיים' הפכו דה-פקטו את בית המשפט העליון לבית משפט לחוקה וזאת על אף שחברי בית המשפט העליון מעולם לא הוסמכו לכך ע"י נבחרי הציבור המייצגים את רצון העם. המציאות לה אנו עדים הינה נטילה של סמכות בידי שופטי בית המשפט העליון וזאת על אף שמעולם לא הוקנה להם כוח רב זה. ההומוגניות של שופטי העליון ואחדות הדעות פחות אחד או שניים, בענייני דת, מדינה ועוד, יוצרת תחושה קשה בקרב הימין הישראלי ונציגיו בבית המחוקקים, כי דעתם אינה נשמעת. תגובתו של הימין לאורך השנים הייתה מאופקת ומהוססת. אמירתו של מנחם בגין כי 'יש שופטים בירושלים' הדהדה בקרב רבים ממקבלי ההחלטות במפלגת הליכוד ולקח זמן רב עד שחלחלה ההכרה שהמצב לא תקין ויש לגבש דרכים להתמודד עם הקול האחיד היוצא מבית המשפט.

בשלהי כהונתה של הממשלה ה-33, הוחלט לקדם (בשנית) הצעת חוק העונה לשם 'חוק הלאום' המגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. לכאורה, נתון ברור 'כשמש בצהריים', אולם כוונת המחוקק היתה לחייב את בית המשפט לשים את השיקול הציבורי על כף המאזניים מול השיקול הפרטי הנובע מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עצם הנסיון לחוקק חוק זה, עורר ביקורת והתנגדות רבתי. לעניות דעתי, רעיון זה נדון לכישלון מרגע היוולדו. מלבד ההתנגדות האדירה וההאשמות על סוף הדמוקרטיה שהופרכו לכל עבר, לא ניתן לזהות תרומה משמעותית שחוק זה ייצר. כל עוד הסמכות הפרשנית נשארת בידי חברי בג"צ, לחוק זה לא יהיה גרם של השפעה. אם כך מתחייבת להישאל השאלה, האם חוק הלאום הוא הדרך הנכונה לבלום את בג"צ כאשר הוא חודר אל מחוץ לטריטוריה שלו? האם הנזק מהמתקפה הציבורית על החוק, שקול לתועלת שיביא החוק. התשובה המתבקשת היא לא מוחלט.

השיקול של עלות מול תועלת במימד הציבורי הוא קריטי ויש לשוקולו בכובד ראש לפני פתיחת מאבק לשינוי סדרי עולם. להערכתי תחום מהותי בו חייבים נבחרי הציבור לדון הוא הועדה למינוי שופטים. על פי חוק יסוד השפיטה, הוועדה מונה תשעה חברים: שר המשפטים, שני חברי כנסת (מקובל שמהאופוזיציה ומהקואליציה), שני חברי לשכת עורכי הדין, שני שופטי עליון ונשיא בית המשפט העליון.

עם השנים נעשו ניסיונות לשנות את השיטה ובשנת 2000 התכנסה ועדת בדיקה להליך מינוי השופטים בראשות השופט בדימוס יצחק זמיר. הועדה המליצה להשאיר את התהליך על כנו והתנגדה להעביר את סמכות הבחירה לציבור. את החלטתה הסבירה הועדה בכך ששינוי השיטה, יפגע במקצועיות השופטים הנבחרים ובאמון הציבור בשופטיו. כאן המקום לציין את מדד השלטון של אוניברסיטת חיפה (לשנת 2013) ובו נמצא כי 36% מהציבור היהודי בלבד רוחשים אמון כלפי בית המשפט העליון. נתון זה הוא אסון לדמוקרטיה הישראלית ועלול להוביל לתהליך בלתי הפיך של איבוד אמון מוחלט בגוף המהווה את אחד היסודות של הדמוקרטיה. על נבחרי הציבור השואפים להתמודד עם ההומוגניות בבית המשפט העליון, מוטלות שלוש חובות:

להביא למודעות הציבור את העיוותים המובנים בתהליך בחירת השופטים: לצורך מינוי שופט עליון דרוש רוב של 7 מתוך 9 חברים והמשמעות ברורה - לרשות השופטת יש זכות וטו לכל הצעה (מאז ומתמיד 3 השופטים מצביעים באופן אחיד) ולכן, מינוי שופט תלוי בהסכמת שופטי העליון המכהנים. לא פלא אם כן שבית המשפט מציג קו אחיד.

אימוץ מודלים הנהוגים בעולם המערבי: ברוב העולם הדמוקרטי נהוג כי הציבור באמצעות נבחריו הואזה שממנה את השופטים וכך נוצר מתאם חיובי בין הרכבו של הציבור להרכב השופטים בבית המשפט. בנוסף, נהוג לערוך שימוע ולאפשר לנבחרי הציבור ללמוד על המועמדים, על השקפותיהם ועל אופן פעולתם. המצב בישראל רחוק מלהידמות לשאר העולם, כאן נאלצים חברי הועדה ללקט מידע על המתמודדים וברוב המקרים הם לא באמת יודעים את מי הם ממנים. ממילא לנבחרי הציבור אין השפעה ודעתו של הציבור בעניין הרכבו של בית המשפט לא נשמעת.

לפעול ליישום התהליך: ביקורת כבדה צפויה לכל ניסיון לשינוי הסטטוס קוו, נבחרי הציבור צריכים לגלות כושר שכנוע, אומץ ואורך רוח. לנגד עיניהם צריכה לעמוד המטרה להפוך את בית המשפט למקום מאוזן, מגוון ופלורליסטי.

לסיכום, אני ממליץ לנבחרי הציבור לבחור את מלחמותיהם בקפידה. בחברה מרובת שסעים הסטטוס קוו הוא מושג מקודש וכל ניסיון לשנותו חייב להישען על הסכמה רחבה בקרב הציבור. חובתם של נבחרי הציבור לשקול את צעדיהם ולמקד את מאמציהם בעיוותים הגורמים לאי האמון המובהק של הציבור במערכת המשפט. בית משפט עליון פלורליסטי המכיל בתוכו נציגות ברורה לכל פלגי האוכלוסייה ומשקף את הציבוריות הישראלית על כל גווניה, לבטח יהיה חזק יותר ולא מפאת כוחו הפורמלי (שיציבותו הוכחה פעם אחר פעם) בלבד, כי אם מכוח האמון שירחש לו כלל הציבור. בד בבד, לצד רשות מחוקקת איתנה, צריכה לעמוד רשות מבצעת עצמאית ובועטת המסוגלת להוביל מהלכים משמעותיים ולעמוד באופן זקוף מול הרשות המחוקקת והשופטת.